ועכשיו ברגש

למדתי לנגן בצבא. כלומר, בקורס קצינים היו המון שבתות משעממות ובכמה מהן מישהו לימד אותי כמה אקורדים בסיסיים. אחר כך למדתי עוד כמה אקורדים, וגם קצת סולמות. מאז פחות או יותר תמיד היו לי גיטרות בבית. קלאסית טובה, ועוד קלאסית שמישהו זנח, אקוסטית שאחותי מעולם לא ניגנה בה, ואחת חשמלית נהדרת (Gibson Les Paul 2001, למי שממש חייב לדעת). גיטרות היו חלק חשוב מכמה מערכות יחסים שהיו לי, ואפילו עוד יותר חשובות בין לבין. כאשר עברתי לקנדה, טסתי עם כמה מזוודות ומעט מקום והגיטרות נשארו בבית של ההורים. מאז אין לי גיטרה.

פעם ניסינו אפילו לקנות לי אחת ליום ההולדת (לפני שנה או שנתיים). ניגשנו לחנויות והצצנו במחירים. אבל החנויות כאן יקרות מאוד, וכששאלתי אם יש להם משהו בפחות ממאה דולר המוכרים הביטו בי במבט מזועזע והסבירו לי שכאן יש להם רק גיטרות שממש מנגנות. וכך נזנח החלום. זוגתי שתחיה לא ממש אוהבת שאני מנגן, ולכן גם לא היה מאמץ. אבל ביום שישי הגעתי לחנות הספרים של האוניברסיטה אם אמא, לחפש מזכרות מטופשות. שם על המדף עמדו להם גיטרות קלאסיות ואקוסטיות, פשוטות בפשוטות, כולן בפחות מחמישים דולר. נהדר! המכירה הזאת, הסבירו לי, מתרחשת רק בקיץ, וגם אז רק עד שהמלאי נגמר. אני הגעתי בזמן, כי שלפתי כבר גיטרה מהתצוגה (כלומר, המלאי כבר נגמר). כל זה, אחרי התלבטות גדולה, וקולות זועפים מאשתי שממש לא מתה על הרעיון.

עכשיו יש לי גיטרה. היא ארוזה בקרטון, ואף אחד לא מנגן בה. לפחות עד שהבית יתפנה מעט ויהיה רק שלי לשעה קטנה.