אני מסיים לכתוב את הקומפס השני שלי. שתי שאלות מתוך שלוש, עשרים וארבע שעות, עשרים עמודים. שלושים ספרים. עזבתי את השולחן שלי לפני כמה שעות: הבנין הריק הרתיע אותי, ורציתי להגיד לאורן שלום. בזמן שכתבתי בית הקפה התרוקן מסביבי, והאנשים נעלמו מהרחוב.
את הקומפס הקודם סיימתי בסדר, למרות שעוד לא קיבלתי ציון. גם זה נראה לי בסדר בסך הכל, למרות שהיה קשה יותר. הידיים כואבות לי וגם הגב. אני זוכר שאחרי הקודם לא תפקדתי איזה יום. זה בעצם מין ריטואל הקומפס. טקס מעבר שימיו עתיקים כימי הגילדה. האוניברסיטה היא גידלה, אולי האחרונה שעדיין פועלת, ולמרות שרוב הסטודנטים לא מודעים לכך, כולנו משתתפים בטקסים.
***
אמא שלי היתה כאן בחודש ומשהו האחרונים. היא באה לעזור בזמן שאני כותב, ואכן עזרה. היא מבינה גדולה בילדים. אני עדיין לא יודע לעכל את הביקור שלה, ובטח לא את עזיבתה ביום שישי. זה מדכדך אותי, ובטח ביום שישי אני אהיה ממש שבור. אחר כך יהיה בסדר. מי יודע מתי נפגש שוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
