ועכשיו ברגש

אני שונא את הרגע הזה, שאני עומד עם מזוודה בדלת והולך. לפעמים זה מוקדם מאוד בבוקר או מאוחר בלילה. לפעמים יש מי שאומר לי שלום ולפעמים לא. אני שונא את הרגע הזה אחרי הרבה מדי שנים בצבא, כך שעכשיו, אפילו אם אני נוסע למשהו טוב יש לי את הגוש הזה בגרון. 

אני בדרך לכנס (סימפוזיון בעצם) בסאול. הם משלמים על הכל - טיסה ושהות ואוכל. שבוע בקוריאה, בלי ילדים שמעירים באמצע הלילה, בלי בת זוג להתחשב בה. רק אני. יחד איתי נוסע סקוט, שגר בקוריאה שנתיים ומכיר את סיאול ככף ידו. אז למה בעצם אני מבואס מזה ? אוי זה קשור לצורך להגיד שלום לשבוע - מעולם לא הייתי כל כך רחוק מהילדים. אולי זה רק החשש הטבעי. סקוט אגב, הוא מורמוני, בחור גדול וגבר גבר כזה. הוא עתיד לחלוק איתי חדר כל השבוע, מה שנשמע אולי כמו התחלה של בדיחה: יהודי ומורמוני חולקים חדר במלון ... 

ביום שישי החבר'ה האלה יקשיבו למה שיש לי להגיד על תרבות דפוס, איורים והפצה של ידע בקוריאה שלפני העת החדשה. קהל שבוי, לגמרי רק שלי. חבל שלא יצא לי להתכונן בכלל ... 

כך או כך אני מבטיח לעדכן ולהעלות תמונות - אם רק יהיה לי זמן וחיבור לאינטרנט. 

יאללה... לדרך. יש מטוס לתפוס. 

***

וגם: ביום שישי קיבלתי את הטנטרום המוזר ביותר שקיבלתי עד היום. אורן, שמחזיק מעצמו כאחראי בלעדי על ה GPS ומדווח לנו מה הקול הנשי במכשיר אומר (הוא קורא לקול הנשי הזה teacher, ומתיחס אליו ממש כאילו מדובר באחת המורות שלו), החליט שלא פנינו ימינה בזמן או משהו. קודם הוא צעק עלינו ש - the teacher wanted you to go on some different avenue. אחר כך, כשהאות בלווין אבד הוא התחיל לבכות בצעקות you see, satellite signal lost! לקח הרבה זמן להרגיע אותו. אני בטוח שעוד לא ראיתם ילד בוכה בגלל זה. בכל מקרה, מערכת היחסים שלו עם הכשיר מעוררת השתאות ממש.