ועכשיו ברגש

כשנחתנו בקוריאה השעה היתה כבר כמעט שעת ערב. בבית השעה היתה שעת לילה מאוחרת, אבל בכל זאת סימסתי הודעה קצרה על נחיתה: יש רשת לא רעה בשדה התעופה. אוטובוס תיירים כזה משדה התעופה, שבסוף מסתבר מביא אותנו לפתח המלון. סקוט רוטן שאין מזגן, ואחרי כמה דקות אני מבין אותו. הלחות המעיקה מטפסת עליך אפילו אם המזגן דלוק.

בדרך סקוט מראה לי כל מני דברים, כמו למשל את האי קנגהוואה שנמצא ממש בשפך הנהר, ואליו נמלטו המלכים הקוריאנים כל פעם שהיה איום. למרות שמדובר ברצועת מים קטנה, למונגולים למשל לא היה שום דרך לעבור אותם. למרות העייפות אני מרגיש את ההתרגשות מכל זה.

אחר כך אנחנו מבוססים בלחות ובחום כדי למצוא קצת אוכל. עד כאן יום ראשון בקוריאה, וזה עבר לא רע בכלל.