ועכשיו ברגש

כמו תמיד, לא הצלחתי לישון בטיסה חזרה הביתה. במקום, ניסיתי לסכם את הארוע ולא כל כך הצלחתי. 

אפשר להגיד שמוזר מאוד לבקר במקום שאתה יודע עליו הכל אבל בעצם לא מכיר. מדי פעם היינו מגיעים לארמון או אנדרטה, ואז הייתי צריך לשאול מה זה, אבל אחרי שאמרו לי על מה אני מסתכל - ידעתי הכל על המקום. באחת הפעמים יצאנו לסיבוב מודרך במקום שנקרא ג'ונג-מיו, והוא המקדש  הקונפוציאני שבו מוחזקים לוחות השמות (בעדר תרגום טוב יותר למילה spirit tablet) של המלכים הקוריאנים. החזקתי את עצמי בשיניים כדי לא לתקן את המדריכה, אבל מדי פעם סקוט ואני לא הצלחנו להתאפק ושאלנו אותה כל מני שאלות שהשאירו אות עם פה פתוח. זה היה די נחמד. 

סקוט נפתח אלי. כלומר, הוא התחיל לדבר אחרי שלושה ימים ופשוט לא הפסיק לרגע. ברגע מסויים לא ניסיתי אפילו להשחיל מילה. זה היה מוזר, כי זה בא ביחד עם הנתהגות פטרונית במקצת והנסיון לתקן כל הזמן את ההגיה שלי. מוזר. במשך כל השבוע אחת הדאגות העקריות שלו היתה איפה לאכול את הארוחה הבאה כדי למקסם את החוויה הקוריאנית. לא לא היה ממש אכפת, וקיבלתי רושם רציני שכל מסעדת פועלים אקראית (שלושה שולחנות עם פורמייקה וסבתא שמבשלת מאחורה) סיפקה את הסחורה על הצד הטוב ביותר. אני יכול לכתוב פוסט שלם על מה שאכלתי השבוע.

 ואז כמובן יש את החזרה הביתה. טיסה ארוכה, ללא שינה. ואז רכבת ואוטובוס. בצהרי היום, פתאום מוזר לשמוע אנגלית בכל מקום, ולדעת איך קוראים לתחנות. הגעתי, התקלחתי ורצתי להביא את הילדים מהגן ולעשות ארוחת ערב. ככה, בפול ווליום מיד. אני לא בטוח שחזרתי ממש, והג'ט לג עדיין מכה בי במלוא עצמתו, אבל לפחות הילדים קיבלו אותי יפה. זה טוב. אני מניח שאחרי שאנוח יהיו עוד פוסטים מהורהרים יותר.