ועכשיו ברגש

כמה שרציתי וניסיתי - הכותרת לא פעלה בעברית.

יומני היקר. זה השבוע השני שלי בתור עקר בית. הצלחות: אני מבשל, מצליח לעשות קניות עם הילד, ובסוף היום הוא פחות-או-יותר אכול, נקי והיה לפחות שעה בחוץ. היום אפילו הצלחתי לשאוב את השטיח. אתמול החלפתי מצעים. ככה, הצלחה אחת ביום כדי להרגיש שהבית "עובד". הצלחות נוספות כוללות 2.5 גאלון של מיץ תפוחים נקי וסוכר לבן שתוססים בשמחה במחסן שלי. אם הכל יפעל כמו שצריך, הם יגיעו לרמה של 15% אלכוהול לקראת הביקור של אחותי ובכיר ובחיר-ליבה בסוף החודש, כדי שאוכל לזקק את העסק הזה בנוכחותם. אני מצפה לקבל מזה ליטר של אלכוהול אכותי ברמה של 70%, ועוד חצי ליטר עד ליטר של 50% לא רעים שאפשר לנצל למשקאות מעורבבים או לזקק מחדש. 

כשלונות: לא ממש למדתי כבר שבועיים - ארבעה אם כוללים את הטיסה לקוריאה והשבוע הקדחתני שהיה לפניה. הבית גם לא ממש נראה נקי ומצוחצח כמו שאפשר היה לצפות. מכיון שאנחנו לא ממש ישנים בלילות (יובל קם כל שעה) יש לי תחושה שאני יוצא מדעתי לאט לאט. גם לא ממש הגעתי לשעור שלי עצמי. נכון, אני רק מתרגל, ולא מחוייב להיות בשיעור, אבל זאת הפעם הראשונה שאני ממש לא מגיע להרצאה שאני המתרגל שלה.

ובנתיים - השהיה בבית נותנת לי הזדמנות להביט בשכונה מהצד. חלק מהשכנות, שכבר עוסקות בזה כמה שנים (להיות בבית עם הילדים), עסוקות בפרויקטים כל היום, ומבלות את היום בתנועה מתמדת משכנה אחת לאחרת. קפה עם ההיא, שמיכות טלאים, שימור צנצנות, וכיוצא בזה. בארבע, שמתי לב, יש כאן קבוצה קבועה שנפגשת עם יין בכוסות מיץ דיסקרטיות. הילדים שגרו פעם בדירה שלו מגיעים לשחק בחצר כל יום, למרות שהם לא גרים כאן כבר שנה. מדי פעם הם דופקים לי על הדלת לבשק משהו (מים, דלי). ההורים שלהם, נוצרים טובים שמתכננים כרגע ילד חמישי, לא נראים ולא נשמעים: הילדים לבד. גם לפועלים שעובדים על הדירה שליד יש חיים משל עצמם. לא נראה שיש מנהל עבודה, והיום עובר עליהם בריקוד מורכב של הפסקות קפה וסגריה, פלרטוטים, ודיונים על ספורט.

מסקנה: אין לי מספיק אלכוהול בבית. אין דרך שבה אני מסיים את השביתה הזאת שפוי בלי אספקה קבועה פחות או יותר של אלכוהול.