ועכשיו ברגש

הורי טסו למולדת הישנה. בפעם הראשונה בחייה של אימי היא נחתה בעיר שלנו, אי שם בפאתי סלובקיה, במקום שבו הנשים נראות בדיוק כמוה - בלונדיניות וקולניות - והגברים משופמים כמו שצריך. והעיר מרוצפת בתולדות משפחתי, בבניינים ישנים, בבית הקברות ובשמות של אנשים חיים. המשפחה שם, כולם בני הדודים שלה, שמענו עליהם סיפורים ממזמן אבל הם נפגשים רק עכשיו. יש להם, מסתבר, אלבומים שלמים שלנו, מתמונות שסבתא שלי היתה שולחת.

הם שולחים לי, ההורים שלי, רשמים ותמונות בזמן אמת. הם יושבים בגינה של בני הדודים שלי שם, שדומה מאוד לגינה של ההורים שלי אבל שונה כמובן. ויש אוכל (כשר! למרות שהם קתוליים) ובירה ופלינקה וצויקה. 

הם שולחים לי למשל תמונה ברחוב קטן, ונראה לי שהם קצת מתנדנדים. הגברים של המשפחה נראים דומים לנו באופן מפתיע. הם אקדמאים כולם - היסטוריה, ספרות, בלשנות, מדעי המחשב.

*** 

ליבי שם איתה, אבל יש לי תחושה שבשנה הבאה אני אגיע, איכשהו, אולי אפילו עם אמא. יש לי צורך במשפחה וצורך במקום ההוא. אולי זה צורך להרגיש נורמלי קצת במקום שאני לא מכיר בכלל אבל לפחות הגנטיקה שלי מכירה. אולי זאת הבדידות שהשביתה הזאת כופה עלי. 

*** 

ובנתיים אני הולך ומשתגע כאן. אני לא בנוי להיות stay at home dad. היום לקחתי את הילד לסיבוב אופנים ביער, שהתארך לו ונמשך שעתיים. היער יפה וגדול, ובעונה הזאת מתהלך עליו קסם. מדי פעם פוגשים מישהו עם כלב, או רצים מיוזעים. רוב הזמן זה רק אנחנו. אורן רוכב כמו משוגע - מזגזג, בולם, מאיץ. אחר כך פיציתי אותנו בקפה (לי) וקרואסון שוקולד (לו). זה בערך מה שקרה לי היום. זה לא בריא לי.