ועכשיו ברגש

בשבוע שעבר יצא לי ללוות את הכיתה של אורן לחלקת הדלעות, Pumpkin patch  בלע"ז, במה שהפך להיות מנהג של ממש. הליווי היה מתיש כצפוי, אבל זאת היתה לי הפעם הראשונה שנסעתי באוטובוס צהוב כזה של בתי ספר. מאוד מרגש. ניצלתי את מעמדי המבוגר ותפסתי את הספסל האחורי.

פמפקין פאטש זה עניין מוזר. פטישיזם של חיי הכפר המדומיינים ביחד עם חלקאות נבונה מהסוג שמבקש לעשות הרבה כסף ממעט חקלאות. בימים כתיקונים אף אחד לא קונה דלעת של 8 קילו. לקראת החג החווה הקטנה הפכה להיות פארק שעשועים, שעיקרו כאמור קטיף דלעת טובה למטרות גילוף. יש נסיעה על עגלה עם חציר, מבוך בשדה תירס, ואפילו pumpkin queen ובחור חביב שיושב על העגלה ומנגן יפה מאוד בבנג'ו. דיברתי איתו קצת, ונראה שהוא עושה בלוגרס למחייתו, ומנגן באמת כמו שד. על העגלה הוא ניגן כמובן Oh! Susanna וקלאסיקות שכאלה. הוא, הקופאיות והמלכות - כולם דיברו במבטא דרומי מזוייף. עניין מוזר באתר שרחוק 2,726 מייל מאלבאמה. מוזר עוד יותר שלפי המנחה שלי - שנושא בגאווה מבטא מהביצות של לואיזיאנה - כאן כמו בארה"ב השכנה היחס הכללי למבטא הדרומי הוא של זלזול מתנשא. כל העניין הזה נתן לי תחושה של סטיה עמוקה, מין פטישיזם של חיי הכפר המדומיינים בדרום הרחוק. טוב שלא היו שם שחקנים ששיחקו עבדים. 

שאר ההורים המלווים היו נשים. לא היתה לי מילה להגיד להן, אז השתעממתי בשקט. בדרך חזרה הביתה אחת מהאמהות גילתה שאני מדבר קצת סינית וניצלה את זה כדי לתחקר אותי על מה שאנחנו רואים בדרך (שדה של חמוציות) וכל מני כאלה. שיתפתי פעולה כי אני נחמד, אבל זה גם היה משעמם.  

אחר כך גם נאלצתי לסחוב את הדלעת הזאת הביתה. בגשם. קילומטר וחצי ביער. בעליה. 

***

כל זה בלי להגיד מילה על כמה נורא ואיום היה המעבר לבית הספר (ולחינוך הציבורי בכלל), כמה חמוד יובלי שמדבר אנגלית יפה כזאת של תינוקות, וכמה זה מגניב שבטרגט אפשר למצוא תחפושת ספיידרמן בעשרה דולר שטובה לשנתיים לפחות (זה פעמיים האלווין ופעמיים פורים)!