ועכשיו ברגש

כבר כמה בקרים שקמנו לריח חזק מאוד של בואשים. אני רואה אותם בלילה אבל בדרך כלל הם לא מתיזים אם לא מאיימים עליהם. בהתחלה לא הבנתי מה הריח. זה כמו הכלאה מוזרה בין אשפה שנשרפת לגראס קצת מוזר. בבוקר קמנו וראינו קויוט מסתובב בחצר והרכבנו מחדש את הסיפור.

בכל אופן, הימים הם ימי מבחן. אני כותב את הקומפס האחרון שלי. בערך ארבעים עמודים של טקסט מרוכז וטכני, תוצר של ארבע חודשי עבודה כמעט. זה לא טריוויאלי. אני נהנה מהכתיבה אבל גם סובל. בסיטואציה הנוכחית אין לי המון שעות עבודה ביום. בבוקר יובל בשמונה וחצי לגן ובצהריים לאסוף את אורן בשתיים שלוש מבית הספר. בניהם, כולל הליכה, יש לי בטח ארבע או חמש שעות כתיבה נטו. וזה עוד מגיע אחרי לילות לבנים רבים. ובכל זאת אני מרוצה מהתוצר שלי: לרגע אחד אני הכי מעודכן שאפשר בתחום ידע ספיציפי, וזה מרגיש טוב.

זה אולי הזמן גם להסביר משהו על כתיבה אקדמית, במדעי הרוח, למי שלא מכיר. זה לא דומה לכתיבה של בלוג או סיפור או אפילו לכתיבה של מאמר בתחום אחר. סטודנטים שמגיעים אלינו מהמדעים המדוייקים חושבים הרבה פעמים שמדובר בסוג של "תכתוב מה שאתה רוצה", ובסוף יוצא להם משהו מאוד מבולבל ועמום. כתיבה טובה היא tight כמו שקורא לזה המנחה שלי, במובן שאין משפט מיותר, ואין מיקום טוב יותר לאף משפט. מאחורי כל משפט עומדות עבודות אחרות, עובדות ומסקנות, באופן כזה שנוצר מבנה יציב שמוביל למסקנה הגיונית אחת. טקסט טוב בנוי ככה שאם נשמיט חלק ממנו כל המבנה יתמוטט. טקסט מצויין עושה את זה גם עם איזשהו חן. בגלל זה, כל הכתיבה האקדמית מתקדמת בצעדי צב. לכתוב 250 מילים ביום נחשב טוב, אבל 2500 כמו שאני עושה עכשיו נחשב פנומנלי.

גם אורן לומד לכתוב, וזה משמח אותי מאוד. הם עכשיו לומדים לכתוב cat, mat, hat וכולי. זה חמוד מאוד. הייתי שמח ללמד אותו בבית בעצמי, אבל לאורן אין כשרון בנושא ולי אין סבלנות, ובין שנינו זה מתכון טוב לעצבים וכעס. אני שמח שמישהו אחר עושה את זה. עלה בדעתי שאולי הוא לא יכתוב בעברית בכלל, או לפחות לא מאוד טוב, אבל זה לא נורא. אפשר לבוא לארץ  ללמוד ואפילו לרחת שיעורים ברשת, אם יהיה בו את הרצון. בנתיים לפחות אנחנו מתקדמים לרגע שהוא יוכל לקרוא  בעצמו, וזה טוב. טוב מאוד אפילו.