ועכשיו ברגש

אם אין לכן ילדים עדיין, בבקשה אל תקראו את הפוסט הזה. לא רוצה את זה על מצפוני.

רק להוציא קיטור. 

אתמול היה אחד מאותם ימים. יובל מתחיל גן חדש ולכן הוא ב gradual entry, מה שאומר שהוא עושה רק כמה שעות ביום, וכל פעם קצת יותר. שטות, אם שואלים אותי, אבל אף אחד לא שואל. בבוקר, מסיון נושאר לשים את אורן בבית הספר ואת יובל בגן בזמן. מסובך לתזמן, והקרח הזה שמכסה את הכל הופך כל דבר לקשה יותר. לאורן יש הליכה של עשרים דקות ויותר לגן, ויובל בתשע כבר עייף, אז מתפצלים. אני מגיע מוקדם ומתמקם, אבל הגננת הנוספת מגיע רק בתשע ורבע, אז אני ממתין שם. יובל שכבר הבין את הפרינציפ, ולא מניח לי לרגע. הוא בידיים שלי כל זמן שאני שם. כשאני עוזב אותו הוא כבר תשוש, ובאמת נרדם בידיים של הגננת. 

זוגתי בנתיים בדרך מבית הספר לרופא ולקניות לפני שאוספים את יובל. אבל הגננת מרדימה את יובל באחת וחצי, ואז יוצא שכולנו צריכים להמתין לשניה שהוא יקום. הוא כמובן מתעורר בחמישה לשלוש, וזה קצת עצוב כי אורן מסיים בשלוש. אנחנו טסים לשם ברכב, עם יובל עצבני אחד שרק התעורר. בבית הספר מתרגלה שהיתה תאונת קקי קטנה, דקה לפני סיום השבוע. אני מוצא את עצמי מחזיק יובל צורח אחד בידיים, בזמן שהיא מנסה לנקות את הילד ולהחליף לו תחתונים ומכנסיים. זה מביך, ולא נעים, ולא ברור לנו בדיוק למה הוא לא ביקש מהמורה לצאת לשרותים. לזכותו אני אגיד שהיא קנדית פלגמטית כזאת, וגם אני מרגיש לא נעים לדבר איתה. 

משם לבית. כביסה, כביסה, כביסה. כל דבר שנגע בילד נכנס לכביסה, כולל הבגדים שלנו. ממילא הכל מכוסה בבוץ מהדרך הביתה. בבית אנחנו מגלים גם שמישהו פרץ לנו למחסן, וגנב (הו, כמה מוזר) תיק ספורט, מזוודה, מברשת שיער, שמפו ומשקפי צלילה. נדמה לי שגנבו גם בקבוק יין אחד. רק על משקפי הצלילה אכפת לי, הם היו ממש מצויינים. 

אז אנחנו מתבאסים בשקט אבל מנסים לשעשע את הילדים לפחות כי בחוץ גשם שוטף. אני עושה בורקסים. יובל מטפס על השולחן ומעיף כוס קפה. שברי זכוכית בכל מקום. הספונג'ה המהממת שעשינו מוקדם יותר הלכה. בזמן שאני מרים את הילד (שרוצה מאוד לבדוק מה הזכוכית עושה ואם זה טעים) והיא מנקה את השברים, הבורקסים נשרפים טוב טוב. עד שאני מגיע אליהם נשארת רק עננת פחם קטנה. את נוזל השטיפה אנחנו לא מצליחים להוציא מהמחסן. בגלל הקור העז המנעול נוטה להתקע. כמה אירוני, שדווקא לנו המחסן לא נפתח.  

כדי לסיים את היום היפה הזה, גם מנגנון ההדחה בשרותים נשבר. זה רק ככה שישאר טעם טוב למחר. 

***

בשעה תשע וחצי הילדים במיטה. אנחנו יושבים שבורים בסלון ולא יודעים מה לעשות. הבית, שבבוקר היה נקי שטוף ומסודר, נראה כאילו מישהו פרץ והשחית אותו. יש אוכל בשטיח, ספרים בכל מקום, קרעי נייר (?), ובוץ מעורבב עם עלים שהגיע מבחוץ. יש כלים בכיור ואודי פחם בתנור. מחר יהיה יום טוב יותר, אבל אם לא אני שוקל קריירה שניה באלכוהוליזם.