ועכשיו ברגש

עבר. 

ליאור כותב לי מייל. משהו מוזר עובר עליו, והוא זקוק לסוג של תמיכה צמודה. הוא אדם חזק בדרך כלל, יציב ולא כל כך משתף, ולכן אני מבין שהמצב חמור. מתיאור המצב לא נשמע שמשהו שונה מהרגיל. הוא לא מצליח לישון, ומתעורר אחרי שעתיים שלוש. אולי זה הלחץ של החיים, הילדים והעבודה והכל. אולי זה משהו אחר. הוא החבר הוותיק והיציב ביותר בחיי. גם במרחק של יבשות אנחנו ממשיכים בהתכתבות אינטנסיבית, שכוללת הרבה צילום, מכיון שזה העיסוק המשותף שלנו. הכרתי את ליאור בגיל שתים עשרה, על ידי חבר משותף, בתקופה שבה עברתי בדיוק ממערכת החינוך הדתית לחילונית. שנינו הפסקנו לדבר עם החבר המשותף, אבל נשאנו חברים. בגיל שבע עשרה היינו רצים ביחד על החוף. בגיל שמונה עשרה התחלתי לצאת עם מי שהיתה עד לא מזמן החברה שלו - הוא אפילו לא מצמץ ואמר שבאמת אנחנו יותר מתאימים. לא התאמנו, אבל זה סיפור אחר. בצבא חלקנו דירה, בהרמוניה כזאת שהשכנים היו בטוחים שאנחנו זוג. בנות הזוג של שנינו בתקופה ההיא היו בלונדיניות (ככה יצא), ודעתניות. אני עדיין חושב שהייתי עובר לגור איתו בשניה, וחי טוב יותר בהרבה. אחרי שבוע של אימיילים אינטינסיביים בכל שעות היממה המשבר חלף לבנתיים. לא ברור לי מה עשיתי, אם בכלל.

הווה.

אח שלי בא לביקור. מכל בני המשפחה אנחנו הקרובים ביותר, בגיל ובמנטליות. הוא הוט-שוט בחברה טכנולוגית גדולה. עובד שעות ארוכות, ומטפח משקל עודף, צרבת והפרעות שינה שבאות עם התפקיד. ממש כמו פעם, הוא מגיע לסוף שבוע בדרך חזרה מהמשרד בקליפורניה, וחמש דקות אחרי שהוא בבית הציוד שלו מפוזר באופן הומוגני על כל הבית. זה כולל כמובן לפטופ, טבלט וטלפון, ועוד שלל ציוד אלקטרוני. הוא מביא מתנות לילד ומחליט לבשל במקומי (מה שמעצבן אותי מאוד כי כשהוא מבשל המטבח נראה כמו אזור אסון אחר כך). הוא מעיר לי על הרגלי האכילה שלי, מה שתמוה כי אני לא מסתובב עם משקל עודף. הוא מוכר ומעצבן בו זמנית. מעיר לילדים שלי (מי הרשה לו?) ומסדר לי את ארון התבלינים מחדש. אני נהנה מחברתו אבל אחרי שלושה ימים אני מרגיש הקלה גדולה ללות אותו לשדה התעופה בשעת בוקר מוקדמת. 

עתיד.

יום אחד אורן לא יזכור את כל זה. אולי זה יהיה ריטלין ואולי לא. אולי דברים יסתדרו מעצמם, אבל כנראה שלא. הוא לא יזכור תאונות פיפי, או כמה קשה לגרום לו להתרכז מספיק זמן כדי להוציא ממנו תשובה. לא יזכור שהיה צריך חצי שעה של עבודה קשה כדי להוציא אותו מהבית, ופחדנו לצאת איתו לקמפינג. הוא לא יזכור כלום ואנחנו לא נגיד. אנחנו נשאר עם הזכרון הזה מבעבע, בלי שאף אחד ידע.