ועכשיו ברגש

במחשבה לאחור, זאת היתה טעות. אני לא יודע מה עלה בדעתנו. נסענו היום, אורן ואני, לארה"ב השכנה לאסוף כמה דברים מתיבת הדואר שיש לנו בעיר הגבול האמריקאית. זה אולי נשמע אדיוטי, אבל כמעט כל דבר שקונים כאן זול יותר באינטרנט, וכמעט הכל זול יותר בארה"ב. למעשה, זול יותר להזמין ספר מוורג'יניה לאלסקה מאשר לוונקובר. 

כל זה כדי להגיע שנכנסו לאוטו, הילד ואני, ויצאנו לדרכנו. הו, הטעות. יומיים לפני כריסטמס, כל העולם ואשתו, ועוד הרבה נהגי משאיות, בחרו להם את היום המרנין הזה לעבור את הגבול. עומדים במכונית בתור הגדול, ובנתיים מסתכלים על המונומנט שתקוע באמצע מעבר הגבול (כן, כן, יש כאן "פארק הגבול") - שער השלום. זאת מעין התנצלות מהקנדים על זה שהם פלשו ושרפו פעם את הבית הלבן (תודו שלא ידעתם על זה!). אנחנו חייבים לעבור במעבר הגבול ממש פעם בחצי שנה, מה שאנחנו קוראים "הבוטק'ה", לענות על שאלות ולשלם שישה דולרים לאדם. בעבור התענוג המפוקפק הזה אורן ואני נעמדים בתור חדש, הפעם בתוך המבנה. אבל, יש גבול ליכולת ההתאפקות של ילד בן חמש, אז קודם עומדים בתור לשרותים. ואז בתור לשוטר הנחמד. שעתיים עמדנו בתור. שעתיים ילד בן חמש עמד בתור. הוא לא פחות מגיבור בעיני. בדרך דיברנו, שחקנו משחקים ובעיקר כשהיה לו משעמם מספיק הוא הרביץ לי. מכיוון שאורן עכשיו בענייני minecraft אז עכשיו אני יודע הכל על שלל היצורים שיש במשחק. זה המחיר, אני מניח. 

בשאר הזמן, הילד היה עסוק בלשחק עם הילדים האחרים שנתקעו בתור איתו. עם אחד מהם, ילד הודי, לא היתה לו שפה משותפת, אז הם שחקו במשחק האוניברסלי של הבנים באשר הם שזה לעשות פרצופים וקולות מגעילים. אני התבוננתי בסביבה. ראיתי למשל זוג מבוגר, הוא אמריקאי והיא סינית, שמצאו והתחברו בתור לזוג צעיר דומה (אמריקאי וסינית). זה היה חמוד וקצת דוחה בהשלכות שלו. אבל חמוד. פגשתי גם חבר מהלימודים ודיברנו קצת כל פעם שהתור הנחשוני העמיד אותנו קרובים מספיק. מאחוריו עמדה מישהי שנראתה לי למשך כמה זמן כמו בחור. רק אחרי שנעצתי מבט ארוך יותר הבנתי שמדובר בבחורה יפה, שעשתה כל מאמץ להסוואה. בכל מקרה, כנראה שנעצתי יותר מדי מבטים וקיבלתי חיוך. החיוך הזה נשאר איתי לשארית היום. חשבתי על זה שהגוף שלנו מחליט בעצמו את מי אנחנו אוהבים ואת מי לא, בחלק שאחד מהפרופסורים שלי קורא המוח הקר, כלומר האונה הזאת שנשארה לנו מהזוחלים וממה שבא לפניהם שיודעת לעשות החלטות מהירות. לאותו חלק במוח שחושב ועושה חישובים מושכלים הוא קורא המוח החם או המוח האיטי, ויש לו כמובן שימושים. 

ראיתי גם נערה אינדונזית (אני חושב) עם חולצה של SNSD (תגגלו) וממש התחשק לי לבוא אליה בקטע של "אחותי!" אבל התאפקתי כדי לא להפחיד את המשפחה שלה שנראו גם ככה מבוהלים קצת. בכל מקרה, לקחנו את החבילות שלנו, עצרנו בדואר, ואפילו אצרנו לקפה במאפיה שכונתית קטנה שצופה אל הים. שתי אחיות מנהלות אותה, ורואים שהן אחיות. עכשיו כשאין בית ספר, הבנות שלהן (שנראות כמו שיבוטים קטנים שלהן) עובדות איתן במאפיה. אורן בחר nanaimo bar ואני טוסט וקפה. הן התעניינו בנימוס במבטא שלי ("איזה מבטא מעניין יש לך ... מאיפה הוא?" פוליטיקלי קורקט למשפט "אני רואה שאתה לא מכאן") ואני התחמקתי בטריק חדש שלמדתי (החמאתי לה בחזרה על המבטא היפה שלה). בדרך כלל אם אני אומר שאני מישארל אני מקבל משהו בנוסח "ממש לא שומעים עליך" שזה הפוליטיקלי קורקט ל "ציפינו שיראלי יהיה יותר עם נשק ... או משהו ...". אבל היה כיף. 

בדרך חזרה  עמדנו שוב בגבול, וגם בפקק. הפעם הייתי חכם מספיק לעצור להפסקת פיפי בתחנת דלק, אבל כנראה לא מספיק חכם כי אז נתקענו בפקק של שלוש שעות (!) במנהרה (!!) מה שבסוף שבר קצת את אורן. אני רק אגיד שלעמוד בפקק במנהרה זה אפילו יותר מפחיד מלעמוד ככה סתם. לסיום סיומת, בדרך לוונקבור נסענו מאחורי חבדניק עם חנוכיה על האוטו. הנה תראו.

אבל מה - יש לי פלייר חדש למוזיקה, אוזניות, והכי חשוב ג'קט חדש של בננה רפבליק. כנראה שסנטה אוהב אותי השנה.