ועכשיו ברגש

שבועיים לא כתבתי. מצטער. זה לא שלא היו עניינים, אבל היו איתי ילדים בבית בחופשת החורף. אבל היום בבוקר בשעה תשע, הפקדתי שני ילדים במסגרות ופתאום מצאתי את עצמי לבד עם עצמי בפעם הראשונה מזה חודש כמעט. מצד שני, לא היה לי זמן לחגוג כי בשעה עשר נבחנתי את הבחינה הגדולה שלי על הקומפס. שלושה טקסטים שאני כתבתי, על רשימת קריאה של מאה ומשהו, ובעצם על כל מה שלמדתי בדוקטורט. ישבו מולי בחדר הסגור וועדה, שני פרופסורים מבוגרים, שניים צעירים. אף אישה. שאלו בתורות. השאלות ארוכות, לפעמים כמה דקות לשאלה. התשובות ארוכות אפילו עוד יותר. שלוש וקצת שעות.

אחר כך התבקשתי לצאת מהחדר לכמה דקות, וכשחזרתי אמרו לי לעמוד והודיעו לי - ברכותינו, אתה מועמד לדוקטורט. למי שלא מהאקדמיה, מועמד (phd candidate) לא אומר שסיימתי או משהו, רק שקיבלתי את הזכות לכתוב תיזה. בעצם זה גם אומר שאני לא יכול להבחן יותר - או לקחת קורסים. השחב הבא הוא הצעת מחקר, ואחריה תיזה.

הקומפס הם בחינה משמעותית. קצת בגלל שזאת נקודת הניפוי הגדולה. עד הקומפס התואר שלי הוא בעיה שלי. אחרי הקומפס, זאת בעיה של החוג. 

לא כל כך ידעתי מה לעשות עם עצמי אחרי הבחינה, אז נסעתי לבית קפה חביב שנקרא Pane e Formaggio. הבעלים הוא הומו מזדקן וחביב, ובן זוגו האיטלקי. אני מחבב אותם, ויש לנו יחסים משונים בתוקף העובדה שהם רואים אותי מהצד כבר שנים. שתיתי קפה ואכלתי סנדוויץ והסתכלתי החוצה. בשולחן ליד זוג מאוד צעיר מחזיקים ידיים. סיניים. ליד ישיש חייכן, ומעבר לו שתי נשים חמוצות ורכלניות. מהצד השני ארבע נערות בגיל תיכון. אני תוהה מה הן עושות כאן באמצע היום, שותות קפה ואוכלות crostata כאילו מדובר במטרוניות איטלקיות. אבל הקפה מצויין.