ועכשיו ברגש

הערפל הגיח וירד עלינו שום מקום. בא, ונשאר. הערפל מוזר. זוחל בין העצים ומתוך היער כמו יצור חי. הכל רטוב, ונראה שיער נושם בכבדות. לאורך כל היום והלילה שומעים את הצופרים של הספינות הגדולות שעוברות כאן במיצר. זה נשמע כאילו הן ממש מחוץ לבית. בבוקר הערפל עוצר אפילו את הילדים, שבדרך כלל לא שמים לב למזג האויר אלא אם כן מדובר בשלג. אורן מפחד ללכת לגן דרך היער. אולי קצת בצדק. 

בערב של חמישי, קן, המרצה של קולנוע הודי מודיע שהוא חולה. אני הולך עם יוג'ין - המתרגל האחר - להקרין את DDLJ. Dilwale Dulhania Le Jayenge או בעברית "אמיץ הלב לוקח את הכלה". מדובר באחד ממופתי הקיטש של הקולנוע ההודי. סרט שיצא בשנת 95 ועדיין מקרין בהודו, בכמה מקומות ברצף. כלומר, יש כמה בתי קולנוע שמקרינים את הסרט הזה כבר 20 שנה, ועדיין יש להם קהל. מי שלא ראה אף פעם סרט מסאלה אמיתי, זה תענוג של סרט אבל באמת כדאי להשהות את השיפוט לכמה זמן. בעיניים מערביות זה פשוט יותר מדי. השחקנית הראשית, kajol, היא ממש לא מי שהייתם מצפים (אז. היום היא יפה בהרבה ממה שהייתה בגיל 21), והשחקן הראשי (Shahrukh Khan) משחק בחור בן 18, בזמן שהוא בן 30 ומשהו. הדיאלוגים מוגזמים. המכות מזויפות. השירים ... שירים. ובכל זאת, למי שסובל מלב שבור, או סתם מדכדוך של חורף, אין כמו הסרט הזה. אני מבטיח לכם שאתם תזמזמו את השיר עד סוף הסרט ותרגישו טוב בהרבה. 

אחרי הסרט יוג'ין ואני, הולכים החוצה בערפל. מסתבר שהוא היה שנה בארץ (שבועיים בירושליים, ואז הבין את הטעות שלו ועבר לחיפה), ומדר עברית מצויינת. עם סלנג ומבטא די ישראלי. יוג'ין הוא גרמני, וחוץ מהצרפתית, האנגלית והגרמנית, הוא מדבר גם יפנית ועברית. אנשים כאלה מעצבנים אותי. הוא מתחקר אותי על חומוס ושווארמה בוונקובר (אין מה לטרוח) ואנחנו מחליטים להקפיד לדבר אחד עם השני בעברית בשעורים הבאים - רק כדי להטריד את כל הדסי שמדברים הינדי מעל הראש שלנו.