ועכשיו ברגש

אתמול בלילה בקומה החמש עשרה של מלון Sutton Place הותיק, בדאונטאון, נייתן מבקר בעיר הגדולה ודניאל ואני מתיצבים. זה לא מתאים לשנינו אבל נתן ביקש יפה ואפילו התיצב כדי להתנצל בפני נשותינו. 

מלון איכותי. הוא חבר במועצה המקומית של ה-SLP, קלינאי התקשורת, והגיע לישיבה הרבעונית שלהם. טיסה של שעה וקצת מהחור שהוא תקוע בו בצפון הרחוק של בי.סי. בחדר הוא דואג, כי בכל זאת מדובר ביינתן, לויסקי ושוקולד וסיגרים. אנחנו מדברים על ימי עבר ועל הילדים והלימודים ובכלל. אין כל כך הרבה קלינאי תקשורת (גברים), ושאר המועצה הן נשים. לאורך כל הערב נכנסות ויוצאות מהחדר קלינאיות תקשורת - סתבר שהם לקחו את כל הקומה במלון לרגל הארוע. 

העיר יפה בלילה. מלאה אורות ורעש ואנשים. כבר מזמן שלא הייתי בחוץ אחרי שעת השכבת הילדים.

אנחנו מדברים עם אחת מהאורחות בחדר, והוא שואל אותי אם היא "נראית יהודיה". זאת שאלה מביכה, למרות שנראה לי שאותם היא לא מביכה כמו שאמור היה להיות. אני מנסה להגיד שאין כזה דבר באמת "נראית כמו יהודיה", אבל למען האמת היא נראית כל כך דומה למישהי שפעם אהבתי שהמילים נתקעות לי בגרון. למזלי לדניאל אף פעם לא נגמרות המילים והוא ממשיך במקומי. 

אחרי שהאורחות הולכות אנחנו יוצאים לשתות קצת בחוץ. הכוונה היא על הספסל מחוץ למלון, בשביל הגיוון. האויר הקר נחמד ונקי, למרות בארץ הטמפרטורה הזאת היתה מצב חרום רשמי. 

***

אחר כך חזרה בשכונה אנחנו משתהים שניה לפני שנפרדים, ודניאל עשן את מה שהרופא רשם לו בשביל ההלם קרב שלו, כדי שאולי הוא יצליח לישון בלילה קצת. ההליכה הביתה בחושך היא הפעם הראשונה שהייתי לבד מזה שבוע, אז אני הולך לאט ומסביב.