ועכשיו ברגש

יש לי חברה מהחוג למתמטיקה. זה לא דבר של מה בכך. היא עושה פוסט-דוק. יוצא שבעצם אנחנו מאוד דומים בהרבה דברים - בהשקפת העולם שלנו, במקצב, בחיבה לצנצנות שעומדות על השיש ובתוכן דברים תוססים או מחמיצים וכאלה דברים שברומו של עולם. למצער, המשפחות הסתדרו פחות טוב, שהרי אחרת בטח היינו נפגשים כל יום. אפילו לביתה הבכורה יש עניינים דומים מאוד לעניינים של אורן.

פעם פעמיים בשבוע אנחנו נפגשים, בימים שאני נמצא באותו הבניין שבו היא מלמדת. עומדים כמה דקות ומדברים. שותים קפה. מקטרים על הילדים ובית הספר או על חיי האקדמיה. השיחות האילו נעימות לי מאוד: בעברית בוטה באמצע הקמפוס, וגם ברוח חברית, וללא שיפוט. אני מודה, אני מחכה בקוצר רוח לשיחות האלו, שהרבה פעמים הן השיחה היחידה שלי במהלך היום. 

הזמן שהיה מוקצב לפוסט-דוק תם. עד הקיץ היא עוד תהיה כאן אבל הפוסט הבא יהיה כנראה במדינה אחרת. יש סיכוי לא רע בכלל שזאת הפעם האחרונה שאנחנו גרים באותה היבשת. זאת לא הפעם הראשונה שאני נפרד ככה מחברים, ועל חלקם כבר כתבתי, אבל תש כוחי מפרידות. נמאס לי להכיר שוב אנשים חדשים מאפס, רק כדי להפרד שוב. זה קשה יותר מפעם לפעם. 

***

אני מקנא קצת באורן שגדל עם האינסטינקט של diplomat kids. מוקשח ומורגל בפרידות תכופות, הוא נפרד בלי להביט אחורה. בשבילו ככה העולם: אנשים מופיעים ונעלמים באופן אקראי, ואין מה להתעכב על זה. ובאמת אצלו המחיקה היא מוחלטת. אני נשאר עם כל כאב הלב הזה.