וכבר עברה לה (כמעט) שנה, כאילו לא עבר בכלל זמן. שנה מוזרה. ההורים שלי עלו לקבר, ואני כאן רחוק ולא משתתף. לא הייתי מנחש שככה זה יהיה. אולי בגלל זה עולים בי זכרונות.
***
זו היתה חופשת סוכות, ואני הייתי בכיתה וו אולי, וזאת היתה הפעם האחרונה כנראה שהצטרפתי לסבא וסבתא שלי לחופה השנתית שלהם בבית הבראה. מוסד שכבר פס מן העולם, ואולי כדאי להגיד עליו משהו: ניצולי שואה, כחלק מהסדר הפיצויים שלהם, היו זכאים לכמה ימי הבראה בשנה. אבל לא מדובר בצימר או מלון כפרי, אלא בסידור שבראיה מודרנית הוא צנוע וחלוצי משהו. הארוחות צנועות ותמיד משותפות, ובין לבין פעילויות בריאות כמו ספורט או משחקי שולחן. בית ההבראה היה אולי המקום היחידי שבו הם יכלו להיות הם עצמם. לדבר בהונגרית אם בא להם, ובדרך כלל לא לדבר בכלל. להיות ניצולי שואה בלי להתנצל (תמיד היו עוד כמה מסביב), או סתם לא להיות כלום. העובדה שאני באתי איתם, מעידה אולי על האופן שבו אני נטמעתי בסדר היום שלהם. אף נכד אחר לא בא איתם מעולם.
באותה שנה נסענו לבית אורן. בית הבראה חביב באמת בצל ההרים - היום יש שם ספא. היה כבר קר, אבל היה משהו נעים במקום. שנים אחר כך ביקרתי שוב במקום לארוע כלשהו, אבל לא זיהיתי אפילו שמדובר באותו המקום. הייתי כמעט הילד היחיד שם, והאחרים קטנים מדי. בכמה מהערבים נסענו לפסטיבל הסרטים בחיפה (אחד הראשונים שהיו), וניסינו עוד כל מני הרפתקאות אנטלקטואליות שכאלה. באחד הערבים הופיע במקום מנטליסט שכזה. אני מאוד התרשמתי מכל העניין, ומהיכולת שלו לקרוא אנשים בקלות וללא מאמץ. כמובן שביקשתי קריאה, ואחרי מבט מודאג בסבתא שלי (היא אישרה) קרא גם לי בכף היד. משהו בקריאה שלו הטריד אותי מאוד, ואחרי ההופעה שאלתי את סבתא מה דעתה. ללא היסוס היא ענתה שהוא היה קרוב אבל לא פגע. הבטחון העצמי שלה היה מטריד לא פחות. אחרי שהפצרתי, היא שלחה את סבא שלי לישון ולקחה אותי החוצה לדבר. וככה, ליד מדרגות החרום, בקור של תחילת הסתיו, מוארים בכל הכוכבים שאפשר, היא סיפרה לי את העתיד שלי כאילו היא רואה אותי בסרט.
זאת היתה חויה מטלטלת במובן מסויים. לרגע לפחות העולם (המסודר והרציונלי) שלי נשבר, כמו קרלוס שתופס ברגע אחד שאולי דון חואן בכל זאת לא עובד עליו. כולנו במשפחה כבר ראינו את השטיק הזה הרבה פעמים, תמיד בדיוק מופלא ובפרטים שמשאירים אותך המום (הנה בעלך, היא אמרה לאמא שלי והצביע על בחור שרץ בדשא למטה וקפץ מעל הגדר. אל תשפכי עליו כלום, הוא לובש חולצה לבנה), אבל זה אחרת כשזה מופנה כלפיך ובפרטים. כבר ראיתי אותה אומרת דברים אבסורדיים לאנשים שהיא לא מכירה (ואמא שלי מחליפה צבעים) רק כדי לגלות שהם יודעים על מה היא מדברת. ובכל זאת קל להאמין שמדובר בשגעון כי האלטרנטיבה מטרידה.
בדיעבד, כל אחד מהדברים שהיא אמרה קרה, ובדיוק כפי שהיא אמרה.
***
אולי חלקנו ירשנו משהו מזה. אני יודע לעשות כל מני דברים עם חפיסת קלפים, ולשאר המשפחה יש את הטריקים שלהם, אבל באמת לא פגשתי אף אחד כמוה. קצת חבל לי שהיא לא כאן כדי לדבר קצת על הילדים שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
