ועכשיו ברגש

פעם מזמן כשאורן היה בן שנה וקצת, ההורים שלי ביקרו כאן ונסענו לאי וונקובר. ושם בוויקטוריה היפה, בזמן שכולם ישנו, מצאתי את עצמי מסתובב ברחובות עם תינוק צורח, אי שם לפנות בוקר (בין אחת לארבע אני חושב). ירד עלינו גשם דק, וכל חסרי הבית, השוטרים והמסוממים נתנו לי חיוך סימפטי וכל מני טיפים של מי שזוכר במעורפל אי זה להיות הורה. בי נשבעתי שאני לא אהיה שוב במצב הזה, אבל כנראה שלא נשבעתי מספיק.

דנה היא חברה מפעם. קולגה, ובמובן המקצועי נפש תאומה למרות שאנחנו עושים דוקטורט בדיסיפלינות מאוד שונות. היא הגיעה עם בעלה והבת שלה (שנולדה שבועיים מיובל) לכנס. ואיכשהו, למרות ההתנגדות העזה שלי מצאתי את עצמי עושה בייביסיטר. היא מספיק גדולה כדי להגיד לי כל כמה דקות שהיא רוצה את אמא. אחרי שראינו את כל השירים ב super simple songs ואחרי שקראנו את צמד הספרים שיש לה כאן, והיא כבר התחילה ליילל שהיא רוצה את אמא שלה ע-כ-ש-י-ו נשברתי. למרות שהבטחתי, שמתי אותה במנשא, ושוב מצאתי את עצמי עם תינוק (טוב תינוקת), משוטט בחושך ברחובות זרים. היא לפחות נרדמה והם צפויים לחזור עוד כמה דקות. הנוף על קו החוף של וונקובר, בין הנמל הישן לפארק פשוט מהמם, ומאיפה שהתמקמתי אפשר לראות את החוף שמנגד, המטוסים הימיים ואפילו תחנת התדלוק הימית שיש שם (כמו תחנת סונול אבל באמצע המים). לפחות זה. 

נב

היא גם כבדה הרבה יותר מיובל, ואני פתאום מעריך כמה זה טוב שהילדים שלי רזרוזים.