ועכשיו ברגש

חמישה דפים מצהיבים במכונת דפוס ישנה, כתובים בגרמנית יפה, שנשלחו אי שנת בשנת 57 לגרמניה. אמא שלפה אותם כשהתחילה לסדר את ענייניה של סבתא סמוך למותה. שלחתי אותם לעמר, השם הראשון שעלה לי בראש, שיתרגם, ושכחתי. אחרי עשרה חודשים הוא חזר אלי. מביא דברים בשם אומרם. 

***

... בית ספר בנובה-זמקי (Nove-Zamky), למדתי שנתיים וחצי את מקצוע הספרות (הכוונה לספר שיער). לאחר סיום הלימודים לקחתי את המספרה של אבא שלי שבינתיים נפטר. בנובמבר 1938 לקחו ההונגרים את החלק של צ'כוסלובקיה בו היתה נובה־זמקי. הם קראו למקום ארסקויבר (Ersekujvar).  המעמד שלי השתנה לחסר־אזרחות, כי אבי נולד בחלק של הרפובליקה הצ'כית (C.S.R.) שלא הפכה הונגרית ואמי הגיעה מפולין.  אני הורשתי להמשיך לעבוד במספרה, כשאמי היתה האחראית עליה עד שהפכתי לבגיר. בספטמבר 1943 קיבלתי צו התייצבות לגדוד עבודה (Arbeitsbattelion) ליהודים. התייצבתי בשלישי באוקטובר 1943 בעיר מאגיאר־קומרום (Magyar-Komarom), ובשביעי לחודש סופחתי לגדוד העבודה (Arbeitskompanie) 2/4 שהיה מוצב בבנהידה  (Banhida). לא סופקו לי מדים, הייתי מוכרח לדאוג לעצמי לביגוד (אזרחי), ולבשתי סרט צהוב על הזרוע עם הסימן של הגדוד. עבדתי במפעל החשמל של בנהידה תחת שמירה קבועה של הצבא ההונגרי. התגוררתי בצריף לא־מוסק, שהגשם דלף לתוכו חזק, המפקחים הכו אותי לעתים תכופות ללא כל סיבה, בחורף הכריחו אותי, כדי לשעשע את המפקחים, להיכנס ערום למיכלים של מי־קרח שהיו שייכים לתחנת הכוח. הכריחו אותנו לבצע את כל העבודות הקשות, הובלת פחם, ניקוי הדודים הרותחים של תחנת הכוח. ב־19 במרץ 1944 תחנת הכוח של בנהידה, קו הרכבת וינה־בודפשט וחלק מבודפשט שסיפק חשמל עברו לשליטה של האס. אס. הגרמני. מאותו היו ואילך פיקד קצין אס. אס. על הרשויות ההונגריות. תנאי המחיה שלי הלכו והתדרדרו מאז. יציאה מהמחנה היתה אסורה, האוכל עוד הפך יותר גרוע, הבגדים שלנו היו קרועים, והיחס היה לא־אנושי. כך נאלצנו למשל, באוקטובר 1944 בזמן שתחנת הרכבת של בנהידה הופצצה מהאוויר, לחלץ אנשים ולעסוק בשיפוץ ההריסות. חלק מהחברים שלי בקבוצה נפצעו באירוע הזה. עם התקרבות הרוסים פונינו מבנהידה בחג המולד 1944 והכריחו אותנו לצעוד ברגל בשלג עמוק, עם הבגדים האזרחיים הבלויים שלנו, בצעדת־הבריחה עד לגבול האוסטרי. בלילה חנינו בשדה הפתוח. בסוף דצמבר בסט. יאן (St. Jan) אנשי צלב החץ ההונגרי לקחו מאיתנו את הכסף ואת דברי הערך האחרונים שעוד היו ברשותנו. בהזדמנות הזאת, כל גבר עשירי נורה תחת אמתלה כזאת או אחרת. בתחילת ינואר, בגבול ההונגרי־האוסטרי, בהגישלום (Hegyeshalom) הועברנו לידי ה־אס.אה.. האס.אה. העביר אותנו לידי האס.אס בסנט. אן, אייגן, בורגנלנד (St. Ann, Eigen, Burgenland). האס.אס. השאיר אותנו באיזור הביצורים של סיננסדורף (Sienensdorf) וציגנדורף (Ziegendorf), לחפור מלכודות לטנקים וכיוצא באלה. היינו בפיקוח האס.אס.. קצין אס.אס. אחד נשא עימו תמיד שוט והיכה אותנו באמצעותנו, גם אני פעם אחת קיבלתי ממנו מכה בפנים. נשארנו באיזור הזה עד אפריל 1945. חלק גדול מהחברים שלי חלו בטיפוס והובלו למחנה השמדה. כאשר גם אני חליתי, קו החזית הרוסי כבר היה קרוב מאוד והיינו חשופים לאש רוסית ישירה. חששתי שגם אותי ייקחו למחנה השמדה והחלטתי, אף־על־פי שהייתי חולה בטיפוס, לברוח לקו החזית הרוסי. לילה אחד בתחילת אפריל 1945 זחלתי עם שלושה חברים תחת אש לעבר הרוסים. פטרול רוסי אחד מצא אותי והתאפשר לי על ידי הצבא הרוסי לחזור הביתה. ב־26.4.1945 הגעתי חולה ומורעב לנובה־זמקי, שם שכבתי שלושה חודשים חולה מאוד. החנות שלנו הועברה לידי הונגרי פשיסטי וזה נמשך עד לתחילת 1947, לפני שחיינו בישראל, 1949, בהתחלה ביישוב החלקאי בכפר החורש, והחל מ־15.3.1954 ביישוב החקלאי יפעת, שנקרא קודם גבת. עבדתי שם כעובד חלקאי.