ועכשיו ברגש

כשיש לי זמן אני מנסה לקרוא קצת ספרים שלא קשורים לעבודה, ובמקרה שלי זה כמעט תמיד מד"ב או פנטזיה. בזמן האחרון אני קורא את סדרת הלורד דארסי (lord darcy) של רנדל גארט. כבר מזמן לא נהנתי ככה מספרים. רנדל גארט (Randall Garrett) המציא הסטוריה חלופית שבה משפחת פלנטג'נט המשיכה לשלוט באנגליה וצרפת (הנרי השני, שזמנו השם של הבית נקרא באופן רשמי אנג'ו, היה יורש לדוכסות אנג'ו וגם לבריטניה. באופן מעשי כמעט כל משפחות המלוכה באירופה קשורות בקשרי דם לז'ופרואה החמישי, והמגן שלו לקוחים סמלי המלוכה של אנגליה, צרפת וספרד). בעולם שלו יש כמובן קסם ולא כל כך מדע, כולם קתוליים, והמלך האנגלי שולט גם באנגליה החדשה שמעבר לים. מעבר לעובדה שמדובר בספרי בלש נ-ה-ד-ר-י-ם עם המון קריצות לבלשים מפורסמים אחרים, אני נהנה מהכתיבה של מישהו שמבין על מה הוא מדבר. זה אלגנטי בכל כך הרבה רמות שכל הזמן זה עושה רושם שהוא כותב להסטוריונים. כמו העובדות הקטנות. יש לספרים שלו גם קצת שיק של סטימפאנק שאני אוהב. אם אני משווה את זה לספרי פנטזיה פסאודו-הסטוריים אחרים מהזמן האחרון, אני מבין כמה גדול הפער. 

אגב מלכים, לאחרונה נהייתי מודע לעניין הזה של טוענים לכתר. כלומר, לכל מני משפחות מלוכה לשעבר, יש טוען רשמי לכתר, שמוכן לתפוס את השלטון אתמול אם צריך. רק באירופה יש כמה עשרות כאלה. לצרפת יש למשל שלושה. יש טוענים לכתר לממלכות שכבר לא קיימות או נבלעו באחרות. לקוריאה אגב יש שני טוענים לכתר. לכל אחד מהם יש רשימת תארים. הנסיך לואי אלפונס, דוכס אנג'ו, וצאצא ישיר של הפלנטג'נט ההוא, טוען לכתר הצרפתי תחת שהם לואי העשרים ונושא חוץ מהקידומת Son Altesse Royale כל מני תארים כמו Grand Master of the Order of the Holy Spirit. די מגניב. 

ואם אני כבר מתגלגל ככה במחשבות שלי, מעניין כמה אנשים שמים לב שבאנגליה שולטות דה פקטו מזה מאה שנים משפחות גרמניות. ואם זה לא מספיק חמור, אז הם גם כולם מתחתנים בנישואים מורגנטים אז ככה שמבחינה טכנית כולם לא מלוכה (אני יודע שאין כזה דבר בבריטניה; זאת סם מחשבה לעת לילה). 

***

וזה בגדול מה שקורה כשמונעים שינה מהסטוריון.