ועכשיו ברגש

כמו בכל שנה בעונה הזאת, החברים שמסביבי נעלמים. כלומר, כל מי שסיים את התואר מסביב ממשיך הלאה ולפתע פתאום אנחנו שוב לא מכירים אף אחד מסביב. השנה זה חזק מהרגיל ואני ממש נשאר בלי חברים. טלי למשל, קיבלה פוסט בהודו. אנחנו מתענגים על כל פגישה קטנה בידיעה ברורה שלא נדבר יותר. יש בזה צער גדול באמת, שאף אחד לא יודע עליו. 

מצאתי עבודה קטנה, בפרויקט גדול מאוד. זה פרויקט מחקר מגלומני, הנה אתם יכולים להתרשם לבד כאן. כבר המון זמן לא הייתי בפרויקט תוכנה. יש תחושה של לחזור הביתה, וזה מטריד אותי. מצד שני, אנשי אקדמיה עושים תוכנה אחרת. פגישות העבודה שלנו רגועות וידידותיות להפליא, גם אם יש לחץ, וכולם מאוד מנומסים. מנהלת הפרויקט בהריון מתקדם, ועוד מעט תצא לחופשת לידה ארוכה. זה מצער קצת, אבל מצד שני זה אומר שלכולנו יש עבודה לקיץ, וזה די טוב. 

חוצמזה, גם קיבלתי ללמד קורס בסמסטר הבא. המנחה שלי בשבתון. העניין מוזר. קודם שאלו אותי אם אני רוצה ללמד את הקורס. אמרתי שכן, בטח שכן, אחרת לא הייתי מבקש ללמד אותו, לא? אחר כך הודיעו לי שאני צריך להגיש קורות חיים ומכתב מלווה כנהוג כאן. עוד לא עניתי למייל הזה, וכבר הגיע מייל ממשרד הדיקן שמברך אותי על המשרה. באמת מוזר. בכל מקרה, למי שמעוניין לדעת - הנה הקישור לקורס.

ומה בינתיים, אתם שואלים? רק עבודה יש בקיץ? אז אני אספר. הבניין שבו אני יושב (הנה הערך בוויקיפדיה) נמצא קרוב מאוד לחוף המקומי שלנו (wreck beach; תגגלו בעצמכם). מדובר בארבע מאות פלוס מדרגות, מהאכזריות שראה העולם, ומצד שני בחוף הים הכי היפי ביקום. אז בזמן שאני יושב

במשרד, הרחוב מספק לי לפחותתהלוכה ססגונית מאוד.

***

כל זה בלי להגיד מילה שהנה בשבוע הבא הילד שלי שרד שנה ראשונה במערכת החינוך. אני מבטיח פוסט ארוך ויסודי שבו אשמיץ את המורה שלו כמו שצריך.