ועכשיו ברגש

שבוע אחרון לבית הספר. ברור לכולם שלימודים לא יהיו במזג אויר יפה שכזה, ולכן היום הכיתה של אורן נוסעת לפארק המים. זה די מדהים בעצם - הם נוסעים, גן חובה, באוטובוס ציבורי לפארק מים. יותר מהכל זה מעיד על איכות התחבורה הציבורית כאן. בדרך לבית הספר אורן אומר לי "I waited so much to go to school, and it turned out to be such a dissapointment" ואכן אני חושב שסיכם את הרגשות של כולנו. 

***

בבי.סי. גן חובה הוא חלק מבתי הספר. בית הספר הספציפי שלנו הוא K-5 כלומר כיתה וו נכנסת אצלו כבר לחטיבה. בקיץ הקודם נרשמנו במחוז (זה די מדהים שמישהו שגר כאן, לא אזרח ולא תושב, זכאי לקבל חינוך חינם, שצריך אולי להתמודד עם העובדה שלילד שלו אין שפה. רק דמיינו את זה קורה בארץ). ה catchment של הרחוב שלנו ממקם אותנו בבית ספר קטן ונחמד, מאוד אליטיסטי, אבל ממוקם עמוק ביער במרחק חצי שעה של הליכה/רכיבה. זה לא טריוויאלי, ולמען האמת הפך להיות המשימה המסובכת ביותר בכל השנה הזאת. עוד בסיום השנה שעברה הופענו שם לדבר עם המנהלת, ולהסביר לה שלאורן יש כמה אישיוז קטנים ושכדאי למצוא מורה שמבינה עניין. המנהלת יישמה ולא יישמה. 

בתחילת השנה קיבלנו מורה כמו שאני זוכר מהיסודי שלי. צעירה. לא מבינה את הילדים ובטח שלא רואה אותם במיוחד. דואגת במיוחד לסדר ונקיון. זה דבר מדהים, ואני קולט שהוא קנדי מאוד: לעמוד יפה בטור, לשבת יפה, ובעיקר לא לגעת. הרבה הרבה לא לגעת. חס וחלילה שתיגע במישהו. הילד שלי סומן כאויב הדסר והנקיון מתחילת השנה פחות או יותר, עם הצורך שלו לשבת קרוב מדי לילדים אחרים, והעובדה שכמה פעמים ברח לו פיפי - אבל אני אמרתי אישיוז. לא אמרתי?

חלק מהאישיוז שלו נובעים מהעובדה שהוא בן. כלומר, הצוות כולו מורכב מנשים, רובן צעירות מאוד, ורק למיעוט קטן מהן יש ילדים. בתאוריה זה לא אמור לשנות, אבל במציאות זה משנה: לבנים אין שום מודל לחיקוי בשטח בית הספר, אם לא כוללים את איש התחזוקה השתקן ואת הספרן שעובד במשרה חלקית. המורה של אורן, כמו המורות שאני זוכר מהיסודי שלי, לא מבינות את הבנים ונוטות להתעלם מהם ולהתרכז בקבוצה שהן כן מבינות - חבורה קטנה ומגובשת של בנות (מאוד נחמדות) עם כישורים מילוליים ובלי צורך לרוץ או לצעוק. אחרי המון שיחות עושה רושם שרוב ההורים (לבנים) שפגשתי מסכימים - בית ספר זה לא כל כך מקום לבנים, ובוודאי שלא לבנים שתקנים.

[ועוד הערה מאוחרת על בנים במערכת: סקר שעשו בבי.סי. לפני עשור מראה שהבנים בבתי הספר היסודיים בפיגור ניכר אחרי הבנות בקריאה וכתיבה. בנים מקבלים 70% מציוני המספיק והנכשל, D ו-F בעגה מקומית, ולמעלה משני שליש מהתלמידים שמוגדרים כבעלי לקויות למידה הם בנים. Gender Bias מטבעו פוגע בכולם כמובן, והבנות סובלות מצורות אחרות של הזנחה והקטנה, ואני מניח שרוב הקוראות והקוראים שלי יודעים את זה. המורות אגב, מעודדות את הבנות והבנים לשחק בנפרד, וגם מכניסות להם לראש שטויות על צבעים של בנים וצבעים של בנות וכל מני סוגים אחרים של זבל שכזה. אולי בגלל זה שווה להזכיר כאן את יוזמת ה pink shirt day שמולדה להלחם בביריונות]

החל מהחודש הראשון או השני, כל יום שלנו היה נראה אותו דבר. הדרך לבית הספר היתה מלווה בבכי. הדרך חזרה בעייפות אומללה. ימי ראשון בערב, כשהוא מגלה שמחר בית ספר בבכי קורע לב. הילד התחיל להתכווץ לתוך עצמו. מסתגר בבית ולא יוצא החוצה בכלל. בוהה בטלויזיה או בטבלט שלו ומסרב להפגש עם אנשים. היה ברור שחמישה ימים בשבוע, במשך שש שעות ביום, אומרים לו כמה שהוא לא מוצלח. נקודת האור היחידה היתה המורה המסייעת שהקדישו לילד אחד בכיתה. מורה מבוגרת, שכבר ראתה הרבה, ואיתרה את אורן בתוך שניה. אז תוך כדי זה שהיא היתה סייעת לילד ההוא, היא גם נתנה כתף לאורן, ולמען האמת איפשרה לו לעבור את השנה. 

אנחנו בהתחלה הקדשנו את כל תשומת הלב לעבודה על הילד, וזה בוודאי טוב, אבל לא היה המקום הנכון ללחוץ עליו. אני חייב להגיד שזוגתי ולא אני הבינה מה צריך לעשות. אני חושב שהקש היה כשאחד הילדים הכניס צעצוע לאף, והאשים את אורן, ואורן היה נבוך - השתתק. כמובן שהוא ננזף ונשלח למנהלת, ורק בבית מאוחר מאוחר אמר לנו שלא היה לו קשר לארוע כי מדובר בילד שהוא להגדרתו bully ואין סיכוי שיתקרב אליו. את המורה שלו זה לא עניין כמובן ההסבר שלנו, ואז נחת לנו האסימון. הפסקנו לדבר איתה. למעשה, אנחנו פשוט מתעלמים מקיומה. על התעודה שקיבל (תעודה נבזית) כל שליש לא חתמנו ולא דאגנו להחזיר אותה למורה. מצאנו מסלול עוקף: כל פעם שרצינו שמהו יקרה בכיתה, פשוט תפסנו את היועצת לשיחת מסדרון. במקור נשלחנו לדבר איתה כדי לברר איך אפשר לאבחן את אורן (אי אפשר; המורה חשבה על ADD/ADHD אבל כאן מאבחנים רק בגיל שש. לקח לנו רוב השנה לגלות את זה. זה לא משנה כי לאורן יש בעיה אחרת). אחרי שהכרנו כבר אפשר היה לעצור אותה (או את המנהלת שלצערי אני מכיר היטב) במסדרון לשיחה של "הורה מודאג". כל דבר שאמרתי להן "בסוד" ותוך בקשה שלא יעבור הלאה, ירד כבר למחרת היום כהנחיה למורה. הבעיה נפתרה. 

עוד עניין היה הבקרים, וכאן היה מדובר בהשקעה אמיתית. נכנסנו עם הילד לכיתה כל בוקר. החלפנו נעליים. בחרנו סיפור לקרוא. כל בוקר, חצי שעה ויותר שמרנו על הילד בכיתה. הרגלו את המורה למחשבה שהפרצוף שלנו צץ בכיתה בכל מני שעות. המטרה המקורית היתה לתת לאורן את הבטחון שהוא צריך אבל גילינו שזה בכלל טוב. אצל הקנדים, מסתבר, מעורבות הורית בכיתה היא לא עניין רגיל, והמורות רגילות שמותר להן לעשות מה שהן רוצות. ההתעלמות הבוטה שלנו מהמורה גרמה לה באופן מוזר להתיחס יפה יותר לאורן. 

בחודשים האחרונים ניכר שינו. הילד שמח יותר, ושוב משחק בחוץ עם חברים. יש לו כמה חברים קרובים בכיתה. מהמורה שלו אנחנו מתעלמים לחלוטין, ולמען האמת גם הוא. בעולם אחר הייתי דואג לhome schooling אבל יש בזה בעיות אחרות ולא את כולן אני יודע לפתור. אני מודאג מכיתה אלף, אבל יודע שאם יהיה צורך יש לי ארסנל שלם של טריקים לשלוף.

***

אז מה למדנו? פול סיימון אמר פעם "כשחושבים על כל החרה שלמדתי בתיכון, מדהים שאני יכול בכלל לחשוב". אני זוכר את בית הספר שלי בזעזוע מסויים. את הכסאות הקטנים והקשים, והשולחן שלא התאים לאף אחד בגובה. ואת המורות, או המורות. שאלוהים יעזור. היית יכול לחשוב ששלושים שנים אחר כך, במאה העשרים ואחת, בתי הספר יראו אחרת לגמרי. ממוחשבים. מבוססים על מדע הלמידה. דואגים לרווחת הילד מתוך הבנה שזה דור העתיד שלנו, תעודת הביטוח לעתיד. אבל מסתבר שאפילו במערכת מבוססת ומתוקצבת כמו זו הקנדית (עשרים תלמידים בכיתה. אני אומר שוב עשרים תלמידים בכיתה) הבינוניות משתלטת על כל חלקה טובה.