ועכשיו ברגש

הימים האחרונים מתאפיינים בנדנדה רגשית שכזאת.

אז מצד אחד הילד יצא לחופש, וסבתא באה. למרות שמדובר באמא שלי, זוגתי שתחייה מסתדרת איתה בסדר בסך הכל, ובעיקר היתרון הגדול הוא שהיא מבינה גדולה בילדים. לא צריך לדאוג לילד עד דצמבר. 

מצד שני, הילד שבר את היד, ועכשיו אין בריכה ובכמה ימים הראשונים היו גם כמויות יפות של משככי כאבים.

מצד אחד החברים הכי טובים שלי עוזבים. לאט לאט כולם נעלמים לי מהעניים. אורן מדי פעם שואל אנשים אם הם הולכים או נשארים. ללא ספק מדובר בתחושה מאוד לא נעימה. 

מצד שני אם הולכים אז בגדול. ביום שישי דניאל ואני נסענו לאבוטספורד. עיירה חקלאית קטנה ומנוממת בפאתי וונקובר. על הממפה זה מטעה כי בפקקים של יום שישי מדובר בשעתיים נסיעה, וכשמגיעים מרגישים כמו בארץ אחרת: שדות חקלאיים לרוב, ומסביב מדי פעם הרים ירוקים ונחלים רחבים (וכמובן שברקע נהר הפרייזר, שגדול כל כך שלא נראה לי הגיוני בכלל לכלול אותו ואת הירדן באותה קטגוריה. אבל זה סיפור אחר). חווה. זוג צעיר. אנחנו אוספים חזיר (שלם, כבר מת וארוז לדרך) וברביקיו במשקל 150 קילו. כדי להעלות אותו היינו חייבים לפרק חלקים מהרכב. בדרך עוד קנינו קרח בכמות תעשייתית. למחרת, הרביעי ביולי, סחבנו עם שחר חזיר שלם במורד המדרגות והבנו כמה קשה לעבוד במאפיה. הצלחה גדולה, וללא ספק ברביקיו כזה אף אחד לא ראה. וגם, מכיון שמדובר בכל החברים של דניאל (מומחים בימי הביניים בכל מני היבטים) יצא לי לעשות כמה דברים שאני לא מבשל בדרך כלל. היה כיף, לפחות עד שאורן שבר את היד. 

מצד אחד יש לי עבודה בקיץ, ואפילו בשילוב תמוה של הי-טק ואקדמיה (אתם יכולים להציץ כאן).

מצד שני העסק שבו האישה עובדת קרס בפתאומיות מפתיעה, וכרגע נראה שמאוגוסט היא מובטלת. האמת, הקריסה הזאת ראויה לפוסט נפרד. בנתיים צריך להתרגל שוב למצב הזה שחוסכים בכל הוצאה כי אולי לא יהיה כסף בקרוב. אוף ושוב אוף. 

אז זהו בעצם. למעלה ולמטה. ואני, מה רציתי? כמה ימים של שקט תעשייתי? עושה רושם שאין רגע שקט.