ועכשיו ברגש

עכשיו כשנגמר וחזרתי לעבוד אפשר לחשוב בשקט על מה שעבר עלי בשבועות האחרונים. המחשבות כרגיל רצות במעגלים. 

בזמן הנהיגה חזרה מסיאטל הביתה, הילדים נרדמו מהחום והתשישות, ולנו היתה הזדמנות לדבר בשקט שוב על הביקור. מדי פעם אחד מאיתנו מעלה אפיזודה, ושנינו משתוממים. פיגוע ממוקד אנחנו קוראים לזה. מעשה חבלה. החותנת שלי לא התכוונה מעולם לעזורף ואולי היא סיפרה לעצמה סיפור, אבל היא באה להתאוורר ובכלל לא התאים לה בית עם שני ילדים ובלגאן. יצא שבמקום לקבל עזרה היינו עסוקים בארוח במשך חודש, ועכשיו אנחנו צריכים להבין איך לארגן מחדש את הלו"ז שלנו כך שיתאים לכולם. אורן, שהיה סבלני מהרגיל כל הזמן הזה, גם מתפרק קצת עכשיו. 

בתקופה הארוכה שהבנו שאורן צריך עזרה פנינו לכל מני גופים, ועכשיו גולם מגיעים אלינו. זה טוב, כי יש לנו אבחון ביד, ורע כי זה מתיש רגשית. למעשה הבעיה שלו כל כך קלה שהוא בכלל לא על הסקלה של רוב הגופים המטפלים, אבל כדי לסבר את האוזן אני אספר במה מדובר. אורן רגיש מאוד בשני חושים - ראיה ושמיעה. היכולת שלו לשמוע צליל דק-מן-הדק ולצלוף לתו הנכון היא ממש מדהימה. גם הראיה שלו טובה מעט מעשרים עשרים. זה אומר לצערנו שהוא רגיש מאוד לצליל ולגרוי חזותי. את הרעש של הדחת המים בשרותים הוא סובל רק עם ידיים על האוזניים, ובחתונה למשל הוא פשוט נכנס לאמוק והתחיל לרוץ. להכנס לגן עם עשרים ילדים צורחים זה סיווט מבחינתו, ואכן בבקרים שבהם יש מהומה הוא נעלם בפינה ומסתגר עם עצמו.

מהצד השני, חוש המישוש שלו או שיווי המשקל זקוק לגרוי חזק מעט מהרגיל. מכירים את זה שאתם מחליקים את כף הרגל לנעל בית, אפילו בחושך, והרגל מוצאת את מקומה? אז זהו, שאצלו זה לא קורה. מכיון שהמוח שלנו זקוק לגירוי הזה כדי להתאפס, הוא מוצא אותו לבד. כשהיה קטן יותר, הוא היה שובר את הקרח ודוחף ידיים לשלוליות קפואות. בלונה פארק כל המתקנים שגורמים לי להיות ירקרק, גומרים לו לאושר גדול. כל הרעש הזה מפריע לו ללמוד. 

החדשות הטובות הן שקל מאוד לטפל בזה, ויש כאן בעיר הגדולה אוסף כלים וגופים. רק צריך לבקש. היום למשל נפגשנו עם מישהי מארגון שמטפל בילדים עם בעיות חמורות מאוד, ויש היו לה כלים מדליקים בשבילו. מצאנו גם מרפאה בעיסוק (שהחותנת מממנת. הידד!) שתתחיל לטפל בו משבוע הבא. היא חרדית, מדברת מעט עברית (עם מבטא כמו של אורן), וישר היתה בניהם אהבה גדולה. 

עם הפינה הזאת סגורה, אני פנוי לטפל בעצמי, ומקרה שלי זה כולל בעיקר בישול. ברגע של פניקה עשיתי צרור ריבות חדשות (אקלברי מהיער, פטל שחור מהיער, מישמיש-אפרסק, וריבת ורדים). עשיתי גם שני סבבים של חמוצים, החמצתי ברוקוליני (ברוקולי שמגיע בתפרחות קטנות) מהגינה, ועשיתי שבלולי בצק שאור עם גבינת עיזים (טריידר ג'ו!) ולשון הפר. אני מקווה שהמצב ירגע בקרוב, כי נגמר לי המקום במקרר. 

הלילות לבנים. הימים לבנים גם הם. הילד מסרב לישון לבד, מוכה חרדה. אין לו שעה ואין לו מקום לישון, וחם לו מדי והיתושים אוכלים אותו ככה שזה שובר את הלב. לילה הוא קם וצועק. אתמול הלכתי לחדר אחר לתפוס קצת שינה אבל הוא צעק "אבא, אבא" ושבר לי את הלב. קמנו עייפים, מיוזעים ועקוצים.

אין לנו את האוכל שלנו, ואנחנו רעבים וכואבת לנו הבטן. אחרי שלוש שנים, עשינו לנו סדר יום קולינרי מדויק ובריא להפליא, אבל כאן קשה.

החותנת הולכת אחרנו ומנקה. בכל מקום שאנחנו מניחים כוס מים, או צעצוע או עיתון, היא מיד מופיע ושמה במקום, במדיח, בארון. היא מסרבת להשאר לבד עם הילד, והוא מפחד ממנה ובצדק. מדי פעם היא מדליקה אותו להשתוללות, אבל אז גוערת בו או הולכת באמצע. המשפחה שלי קצת יותר טובים - הם מתורגלים מהאח שלי שצועק עליהם כל הזמן והילדים שלו (קצת יותר גדולים). כך או כך אנחנו זרים. 

כל כך מוזר לי כאן.

רציתי לכתוב משהו אחר, אבל קראתי קצת חדשות והייתי חייב להגיב. 

אני לא מת על קנדה, וממש ממש לא מת על קנדים. כתבתי כבר פעם רשימה ארוכה כזאת של הדברים שאני לא אוהב. אבל בשנים האחרונות אני מתנייד בתחבורה ציבורית, לטוב ולרע, ולכן חייב לספר איך זה נראה מהצד שלי. רוב חיי נסעתי באוטובוסים, גם בארץ ובוודאי שגם כאן. תקופות מסוימות היה לי רכב, אבל אני חושב על עצמי כמי שהפך להיות משתמש-מומחה בתחבורה ציבורית. 

יש אוטובוסים לכל מקום. ואם אין אז יש מעבורת או רכבת שממשיכים את הקו. הם מגיעים בשעות קבועות, ואפשר לדעת באיזו דקה הם אמורים להיות בתחנה מסויימת. האוטובוסים, חלקם חשמליים וחלקם על דיזל. מלפנים יש מקום לתליית אופניים. מהדלת של הנהג יורדת רמפה לכסאות גלגלים או סתם גברות ישישות, והאוטובוס יודע להנמיך צד אחד כדי שאפשא יהיה לעלות עם עגלת תינוק. יש שני מקומות לנכים, ואם אני עולה עם העגלה מפנים לי אותם בלי מילה. כבר קרה והנהג אמר בנימוס לנוסע לזוז עבור עגלת נכה או עגלת תינוק. אם צריך חצי אוטובוס ירד בגשם, כדי שישירה אחת תוכל לעלות. האוטובוס גם מקריא תחנות לטובת מי שקשה לו, ורוב הנהגים שמחים לספר לך מתי לרדת ולאיפה אתה צריך ללכת. חלקם לא, אבל תמיד יש כאלה. 

יש קוי אוטובוס בלילה. יש קוי אוטובוס בסופי שבוע ואפילו בחג מולד. תמיד יש מי שדווקא יום ראשון אינו יום החופש המועדף עליו, אלא שישי או שבת, או אפילו שלישי, ולכן תמיד יש נהגים ששמחים לנהוג ביום ראשון ולקבל חופש בשבת בתמורה. ככה זה בתרבות מהגרים. 

אני לא אוהב תחבורה ציבורית, ולפעמים הנהגים פוצים ממש, אבל אני יכול להגיע לכל מקום במחיר סביר, גם אם אני ישיש או נכה או אבא עם תינוק בעגלה.

אני יכול לחשב כמה זמן הנסיעה תמשך, ומתי האוטובוס יגיע. מכיון שאני סטודנט, אני מקבל גם חופשי שנתי במחיר הקרן - יוזמה של אגודת הסטודנטים. ואפילו שסוף כל סוף עשיתי רכב קואופ, אני עדיין לוקח אוטובוס ברוב המקרים. 

זה לא טקסט פוליטי. התנאים כאן לא דומים לישראל (ודרך אגב - במובן מסויים מסובך כאן הרבה יותר). התחבורה הציבורית כאן נועדה לפתור בעיות שיש כאן ולא שם. אבל, לפעמים אם רואים דוגמה פועלת אפשר להתחיל לדמיין פתרון.