ועכשיו ברגש

ביום שישי עשינו יומולדת לאורן, למרות שזה עדיין לא התאריך שלו, אבל מה אפשר לעשות? כל החברים שלו עוזבים ממש עכשיו. האריה הקטן דרש ארוע. עם הרבה חברים ועוגה, ודברים - בדגש על ההרבה. אז ביצענו - עד שהילד כבר מבקש משהו אני מבצע. 

הבעיה הראשונה שלי היתה - איך אפשר לשעשע וגם להאכיל ארבעים ומשהו איש (ילדים ומבוגרים ביחד, בערך עשרים ילדים). שאלתי את אשתי באישון לילה, והיא ענתה כבדרך אגב "שהם יכינו את האוכל". זה רעיון, אמרתי. מה הם יכינו? "פיצה תמיד הולך טוב". וכך עשינו: יום לפני הכנתי כמות מסחרית של בצק (אבל אני ממילא קונה קמח בחבילות של 10 קילו לפחות, כי פחות מזה זה לא משתלם כלכלית). גלגלתי כדורים קטנים, כיסיתי במעט שמן זית ואפסנתי במקרר. בצהרי היום רדדתי את כל הכדורים לפיצות קטנות ונאות, זה נשמע סיפור אבל האמת שכשעובדים בסרט נע העסק זז מאוד מהר. במקביל הכנתי גבינה מגוררת, תוספות ורוטב עגבניות (שיצא מאחת מהצנצנות ששימרתי בקיץ הקודם, ממילא הגיע הזמן לנגלה חדשה).  ברגע האמת התחלנו לקרוא לילדים ולהורים שהרכיבו לעצמם את הפיצות שלהם. קשה להסביר איזו התרגשות כל העניין הזה עורר.

אחר כך, בזמן שהעברתי את הפיצות בתנור (שמונה בכל פעם), הוצאתי ארגז עם צעצועי פלסטיק מהדולר סטור, ונתתי לילדים להשתולל קצת. אז היה אוכל חוץ מפיצה, וכן היה צריך לארגן קצת, אבל העניין הזה של להכין פיצות ולרשום את השם על המגש העסיק אותם חצי שעה לפחות, שבמונחי הזמן של בני שם זה חצי נצח. והיתה גם עוגת שוקולד שמכרנו לגויים בתור "traditional Israeli birthday cake" ועוררה גם היא התרגשות (כן, כן - של ק. גורן המהוללת; עדיף לא להגיד לאף אחד מה יש בזה בדיוק).

ואחרון חביב, אי אפשר לצפות מאדם שפוי בדעתו שיהיה מסוגל לסבול עשרים ילדים צורחים לשלוש שעות בלי קצת תמיכה מורלית. אחרי שנים בקנדה למדתי משהו מהמקומיים, והכנתי ג'ין וטוניק שישב לו שם בצד בצנצנות מייסון תמימות, מוכן להמזג לכוסות פלסטיק תמימות לא פחות. אלכסי שעזר אף הוא בהפקה (נחשו מאיזו עדה הוא) קורא לזה "קפה של ארבע". מדובר בפטנט שהוא נס רפואי, לא פחות, ולראיה בקבוק שלם של ג'ין, שני ליטר טוניק ושישה לימוני ליים נעלמו עוד לפני שהקרח נמס. אושר גדול. 

ועכשיו יש לי פטור לשנה שלמה. 

שני הורים, שני ילדים ואישה. לפעמים בין כל המחויבויות המשפחתיות אני מצליח לעבוד כמה שעות בשבוע, אבל בעקרון החיים שלי קרסו לרצף מבועת של ריצה-למקום-שאליו-אני-מאחר-כבר, ואז כמובן ריצה למקום הבא. זה לא שההורים שלי לא עוזרים. הם מאוד מוצלחים במה שהם עושים, ואפילו מסתדרים בעצמם, אבל ... 

נו שוין, זה סתם קיטור. הביקור הולך משמ טוב ובשבוע הבא אני שולח אותם לסיאטל ליומיים. המלצות יתקבלו בשמחה. 

התחלתי לקחת את הילד לשיעורי ריקוד. השיעור מתחלק בין בלט וג'אז. בין כל בנות הארבע בחצאיות טוטו וורודות, הוא כמובן הבחור היחידי, מה שמעודד אותו כי הוא מאוד אוהב תשומת לב. 

מצד שני התחלתי לקחת אותו לרופא השיניים. יש לו קצת עששת וכמה חורים נוראיים, וזה אחרי שבשוטף אין אצלנו ממתקים בבית, ומגיל חצי שנה בערך גם מצחצחים שיניים פעמיים ביום. ביררתי, ואצל כל הילדים בגן שלו המצב דומה. כל זה כמובן בגלל שבקנדה אין פלואור במים. אז בפעם הבאה שיספרו לכם על ההתערבות הבוטה של הממשלה בעניין הפלואור במים, וכולי וכולי, תזכרו את השורה הזאת: כמעט אלפיים וחמש מאות דולרים קנדיים על טיפולי שיניים, שאת רובם, יש לקוות, הביטוח יחזיר. 

ביום שני האחרון היתה סקירת מערכות כללית, וניקוי שיניים, וזה הלך בסדר. הרופא (קוריאני) התמחה ברפואת ילדים. מאוד נחמד. מאוד מקצועי. ביום שני הקרוב סתימה ראשונה (עם גז צחוק) ולי יש כבר כאב בטן מהמחשבה בלבד. 

אז בין רופא השיניים לשיעור הבלט, אני מרגיש ממש כמו soccer mom, רק שכמובן אין לי רכב גדול. 

היום הלכנו למרפאה בעיסוק, לשמוע חוות דעת על אבחון שנערך ביום שישי. לאורן, כמו שחשדה הסבתה, יש בעיות עם ויסות חושי. הרבה דברים שעוברים עלינו בכמה שנים האחרונות נפלו בדיוק במקום פתאום. הרבה מהקשיים האוביקטיביים שלנו פתאום מקבלים הסבר. זה לא בראש שלנו! זה לא נדמה! 

היא נתנה לנו כמה עצות קטנות, אבל לגודל האכזבה לא מטפלת באינטגרציה חושית. זה קצת מעצבן, כי זה לא מה שמובן מהאתר שלה, ולאבחן אותה אני לא צריך: מי שיטפל בו בעתיד הרי יאבחן אותו שוב. ובעל זאת, יש לעצות משמעות, ובעיקר הן נותנות תחושה שיש מה לעשות, ולי לפחות - שזה לא נדמה לי. 

אז יש לי ילד רגיש לצליל ולאור. מאוד. הראיה והשמיעה שלו חדות מאוד, והוא כולו כמו עצב חשוף, כמו שכבר כתבתי פעם. לעומת זאת, המגע והמערכת הוסטיבולרית נמצאים תמיד בחוסר, מה שמסביר את הצורך שלו במגע חזק (אפילו כואב) ותנועה מתמדת. נניח, המתקן הזה בלונה פארק שאתם יורדים ממנו ומקיאים - הוא יורד עם חיוך של שביעות רצון עמוקה. ויש גם טיפול, אבל לא אצלה. אני קורא. באופן מוזר משהו, גם אבא שלי מקורב לתחום. 

כל זה לא אומר שלא יצאנו מאוכזבים משהו. קיוויתי לטיפול, לא לאבחון. 

***

היתה לנו מסיבה בגן. נהדרת. עשינו עוגה, וכתר, והרמנו אותו והבאנו שקיות מגניבות לילדים (עם סטיקלייטים!). בלילה, לפני השינה (מאוחר מדי, ואחרי ארוחה מאוזנת של עוגת שוקולד ואבטיח) חיבקתי אותו חזק, ממש מעכתי אותו. קצת אמרתי לעצמי שזה מה שהיא אמרה שצריך לעשות, אבל למעשה רק בגלל שממש ממש רציתי.