ועכשיו ברגש

וכבר עברה לה (כמעט) שנה, כאילו לא עבר בכלל זמן. שנה מוזרה. ההורים שלי עלו לקבר, ואני כאן רחוק ולא משתתף. לא הייתי מנחש שככה זה יהיה. אולי בגלל זה עולים בי זכרונות. 

*** 

זו היתה חופשת סוכות, ואני הייתי בכיתה וו אולי, וזאת היתה הפעם האחרונה כנראה שהצטרפתי לסבא וסבתא שלי לחופה השנתית שלהם בבית הבראה. מוסד שכבר פס מן העולם, ואולי כדאי להגיד עליו משהו: ניצולי שואה, כחלק מהסדר הפיצויים שלהם, היו זכאים לכמה ימי הבראה בשנה. אבל לא מדובר בצימר או מלון כפרי, אלא בסידור שבראיה מודרנית הוא צנוע וחלוצי משהו. הארוחות צנועות ותמיד משותפות, ובין לבין פעילויות בריאות כמו ספורט או משחקי שולחן. בית ההבראה היה אולי המקום היחידי שבו הם יכלו להיות הם עצמם. לדבר בהונגרית אם בא להם, ובדרך כלל לא לדבר בכלל. להיות ניצולי שואה בלי להתנצל (תמיד היו עוד כמה מסביב), או סתם לא להיות כלום. העובדה שאני באתי איתם, מעידה אולי על האופן שבו אני נטמעתי בסדר היום שלהם. אף נכד אחר לא בא איתם מעולם. 

באותה שנה נסענו לבית אורן. בית הבראה חביב באמת בצל ההרים - היום יש שם ספא. היה כבר קר, אבל היה משהו נעים במקום. שנים אחר כך ביקרתי שוב במקום לארוע כלשהו, אבל לא זיהיתי אפילו שמדובר באותו המקום. הייתי כמעט הילד היחיד שם, והאחרים קטנים מדי. בכמה מהערבים נסענו לפסטיבל הסרטים בחיפה (אחד הראשונים שהיו), וניסינו עוד כל מני הרפתקאות אנטלקטואליות שכאלה. באחד הערבים הופיע במקום מנטליסט שכזה. אני מאוד התרשמתי מכל העניין, ומהיכולת שלו לקרוא אנשים בקלות וללא מאמץ. כמובן שביקשתי קריאה, ואחרי מבט מודאג בסבתא שלי (היא אישרה) קרא גם לי בכף היד. משהו בקריאה שלו הטריד אותי מאוד, ואחרי ההופעה שאלתי את סבתא מה דעתה. ללא היסוס היא ענתה שהוא היה קרוב אבל לא פגע. הבטחון העצמי שלה היה מטריד לא פחות. אחרי שהפצרתי, היא שלחה את סבא שלי לישון ולקחה אותי החוצה לדבר. וככה, ליד מדרגות החרום, בקור של תחילת הסתיו, מוארים בכל הכוכבים שאפשר, היא סיפרה לי את העתיד שלי כאילו היא רואה אותי בסרט.

זאת היתה חויה מטלטלת במובן מסויים. לרגע לפחות העולם (המסודר והרציונלי) שלי נשבר, כמו קרלוס שתופס ברגע אחד שאולי דון חואן בכל זאת לא עובד עליו. כולנו במשפחה כבר ראינו את השטיק הזה הרבה פעמים, תמיד בדיוק מופלא ובפרטים שמשאירים אותך המום (הנה בעלך, היא אמרה לאמא שלי והצביע על בחור שרץ בדשא למטה וקפץ מעל הגדר. אל תשפכי עליו כלום, הוא לובש חולצה לבנה), אבל זה אחרת כשזה מופנה כלפיך ובפרטים. כבר ראיתי אותה אומרת דברים אבסורדיים לאנשים שהיא לא מכירה (ואמא שלי מחליפה צבעים) רק כדי לגלות שהם יודעים על מה היא מדברת. ובכל זאת קל להאמין שמדובר בשגעון כי האלטרנטיבה מטרידה. 

בדיעבד, כל אחד מהדברים שהיא אמרה קרה, ובדיוק כפי שהיא אמרה. 

***

אולי חלקנו ירשנו משהו מזה. אני יודע לעשות כל מני דברים עם חפיסת קלפים, ולשאר המשפחה יש את הטריקים שלהם, אבל באמת לא פגשתי אף אחד כמוה. קצת חבל לי שהיא לא כאן כדי לדבר קצת על הילדים שלי. 

אז לא יצא כלום מהצעת העבודה: הם מקבלים רק אזרחים (זה בכלל חוקי? חוקתי? אין לי כוח לברר ולהאבק) וסתם נלחצתי והכנתי מצגת יפה. בכל מקרה, עכשיו ברור שקורות החיים שלי "עובדים" כי הגעתי לרשימה הסוגרת שלהם בקלי קלות.

***

אורן ואני שומעים כמעט את אותה המוזיקה. כלומר, יש לו חוסר סימפטיה לקול נשי, ואני דווקא מאז ומעולם העדפתי, אבל אנחנו שומעים דברים דומים מאוד. הוא יודע להכנס ליו טיוב שלי בעצמו, אין לי מושג אם זה טוב או רע, אבל שומע מוזיקה לא רעה. יש ברשימה שלו דברים מגניבים משנות השבעים (אמריקה, בוסטון, Gerry Rafferty), קצת רוק (אפילו Who) וכל מני פופ מודרני ועתיק. רשימה יפה. למוזיקה קלאסית אין לו סבלנות (כמו אמא שלו). מכיון שאנחנו עכשיו נוסעים לבריכה פעם בשבוע, ולבית ספר מדי פעם (אם לא הולכים, כי בכל זאת חצי שעה הליכה ביער זה לא מתאים כל יום), ולכן הילד פשוט מכיר את כל ה Playlist בעל פה. יותר מזעזע אפילו שהוא יודע את המילים.

נתקע לי בראש שיר בשם Habits.

***

קרה לכם פעם שנזכרתם במשהו שהיה חלק משמעותי מהחיים שלכם ואז פשוט נכנס למגירה ונשכח?

נזכרתי שבזמן הצבא יצאתי כמה זמן עם מישהי, אבל אני לא זוכר איך קוראים לה (וזה לא טיפוסי). כלומר, שכחתי אדם שהיה חלק מהחיים שלי לזמן קצר. הכרות מוזרה. אהבה מוזיקה טובה, פסיכדלית. סבלה מפוסט טראומה כלשהי מתאונת דרכים אני חושב. אני זוכר שהיא היתה יפה, אבל לא מסוגל להגיד איך היא נראתה. פשוט היום נזכרתי בה, ולא הבנתי איך יכול להיות שהכנסתי את כל זה למגירה ושכחתי. מוזר. 

אני מדי פעם נזכר בתל אביב, ולא מאמין שגרתי שם. רמת גן נראית לי אפילו עוד יותר כמו הזיה. עיר מתה-חיה. צעדות לתל אביב בסופי שבוע כי אין רכב ואין תחבורה ציבורית (ובטח שאין כסף למונית ספיישל). שכנים תמהוניים שלא מדברים איתי. מכולת וספר כמו פעם. גרתי מול צומת עלית בתקופה שאפילו זונות לא היו שם. עיר רפאים. אחר כך ברמת אביב, שנחמדה בסך הכל אבל רחוקה מלהיות מגניבה. מצחיק, אבל אני כמעט ולא מתגעגע לשום דבר בארץ, רק לאנשים, לקפה. מעניין אם אני אעזוב את קנדה ולא אזכור כלום.

***

הקור מצייר על החלון פתיתי כפור, והעלים קופאים והופכים להיות פריכים. זה מתאים מאוד למצב הרוח שלי ולמחשבות על שיכחה וזכרון.

הסטטוס בפייסבוק של אהובתי אומר שגננות הן עם מעייף. נכון. לפני יומיים, במסגרת "את לא ידעת אבל אפשר לשפר את הילד שלך", הגננות באו ביציאה שהילד ממצמץ, ובטח יש לו בעיה בעיניים. לקחנו לתשומת ליבנו, וקבענו תור להיום בבוקר (!) אצל רופא עיניים. טרטור לאישה בהריון וילד בן שלוש להגיע לאוקרידג' סנטר בתשע בבוקר. טרטור גם לאבא שצריך לתאם את כל זה, לשנורר רכב ולנהוג לשם. כל הדרך הייתי בחרדה קטנה. 

יש לי משקפיים מכיתה ג'. הדבר הראשון שאני שם בבוקר, עוד לפני שאני פותח את העיניים. הדבר האחרון שאני מוריד. הם חלק אינטימי ואינטגרלי מהחיים שלי. בכיתה ג'  לא ראיתי כלום. הייתי הילד הגבוה בכיתה, ובדרך כלל תקעו אותי מאחור, במקום שבו עם המספר שלי לא יכולתי לראות אפילו שכתוב משהו על הלוח. רוב המורות מדברות בזמן שהן כותבות (או יותר נכון לא יכולות לכתוב בלי לדקלם את זה בשקט), ואני פשוט זכרתי בעל פה מה שכתוב על הלוח. אני הסתרתי את העובדה שאני לא רואה, וידעתי למה. בקריות, בשכונה שבה גדלתי, בתחילת שנות השמונים, משקפיים הפכו אותך למטרה. הרבה דברים הפכו אותך למטרה. בכל מקרה, ההורים שלו בסוף הבינו בעצמם, ואמא שלי לקחה אותי לעשות משקפיים. כל הדרך ניסיתי להסביר לה בהגיון של בן שמונה, שזה רעיון רע. היא הסבירה לי שלהמון אנשים יש משקפיים ואף אחד לא יצחק עלי. היא כמובן טעתה, ולמעשה שלוש דקות אחרי שיצאתי עם המשקפיים החדשים שלי, בפינת הרחוב שבו היתה החנות הקטנה, כבר צחקו עלי. אבל, בסופו של דבר, להמון ילדים יש משקפיים, והחידוש נעלם לו אחרי כמה ימים, ואני התרגלתי לדבר הזה שיש לו כמה יתרונות (אפשר לקרוא כיתוביות!). 

בכל זאת, כל פעם שאני קובע פגישה לאופטמטריסט, הידיים שלי קצת מזיעות והבטן מתכווצת. 

***

הילד רואה נהדר. הפקידה היתה חמוצה ונבזית, הרופא היה מקצועי (אבל הספיק לעצבן אותי כשנתן הוראות לילד שלי. רק אני נותן הוראות לילד שלי). היתה לי הקלה. ובכל זאת, מדהים כמה ארועים מכיתה ג' שולטים בחיים שלי. זאת תזכורת טובה לפעם הבאה שאני אחשוב לעצמי שזה ארוע פעוט והוא ממילא לא יזכור את זה. אין ארועים פעוטים.

***

הילד קיבל אופטימוס פריים.