ועכשיו ברגש

היום בערב, דניאל וטרייסי באו לבקר אותנו בבית החולים. הילדים ניסו לפרק את המחלקה, והוכיחו לשכנים הסינים מהחדר השכן, ששני בני ארבע עדיין יכולים לעשות יותר רעש מחמש משפחות סיניות. דנה, שבעצמה מצפה ללדת עכשיו, שלחה זר מדהים לבית החולים. השכנים שלי, שאני אפילו לא מכיר בשם, התאגדו והשאירו לי בדלת שלוש-ארבע פשטידות, שוקו מחלב שקדים ולחם פרוס. אבל הכי-הכי, נתן הגיע אלי לדלת עם בקבוק וויסקי שלם וסיגרים (ופיצה משפחתית), שהוא הלך וקנה. זה כמובן לא לעניין ולא עוזר, אבל יותר מכל דבר אחר פשוט עשה אותי כל כך שמח. 

אני מצרף תמונה של החתיך המהם שלי. 

האוטובוס מוריד אותנו בפינה של 25 ו Oak, ליד הסופר. אנחנו הולכים חמישה בלוקים. אחר כך מקיפים את בית החולים הקטן (BC Women) פעמיים עד שאנחנו מוצאים את בניין 93. המזכירה שנתנה לנו הוראות פשוט הניחה שאנחנו מגיעים ברכב. אופייני. 

בכניסה רישום. ממלאים פרטים עם המזכירה ומקבלים כרטיס כחול עם שם ומספרים. מוודאת פעמיים שהשם נכון. משם למזכירה שניה ואז לשלישית. כולן רושמות את אותם הפרטים. תמתינו ומישהו ייגש אליכם. מגיע אח חביב, אוחצ'ה עם גינונים קוקטיים ונותן לנו דף למלא, ואחר כך לוקח אותה לחדרון קטן ומסביר לה איך לבדוק את הפיפי ולרשום בדף. גם לשקול. אחריו אחות ששואלת שאלות, וממלאת בדף. בנתיים כבר עברו שעתיים - אני מודיע לפרופסור שקבעה לי פגישה בשלוש וחצי שאני כבר לא אגיע. 

אחרי האחות רופאה. היא סינית קטנה ויפה, ומדברת במבטא קנדי נקי. שואלת את השאלות שוב. מהנהנת. היא מתמחה ברפואת משפחה. אנחנו מחליפים כמה מילים בסינית, היא מתעניינת במה שיש לי להגיד יותר ממה שיש לאשתי וזה קצת לא בסדר. אשתי תוקעת בי מבט ואני מבין את הרמז. את הבטן מודדים במטר, כמו בשנות השבעים, ואת לחץ הדם במכשיר מכני. אין אולטרסאונד, אבל יש תור בחודש הבא, במזרח העיר. בנתיים הסרגל הקטן אומר שבעה שבועות וארבעה ימים, אבל את זה כבר ידענו קודם.

בדרך חזרה אנחנו שוב מדברים עם המזכירה וממלאים עוד שניים שלושה דפים. אחר כך גם עוצרים בסופר לקנות בייגל.