ועכשיו ברגש

לפעמים זה קורה ואני מתגעגע לזאת שהיתה אהובתי לפני חמש עשרה שנים. בחיי, זה המון זמן. מאז שנפרדנו לא נפגשנו ממש, אבל לפני כמה שנים אחותי זיהתה אותה באוניברסיטה. זה לא שאני הייתי רוצה להיות ביחד שוב: היא נשואה ויש לה ילדים. וגם אני מאושר. אבל יש משהו בזכרון ההוא שמחמיץ את הלב, ואין דבר שידמה לו. רוב הזמן הוא שמור היטב, עטוף ונחבא מן העין, ורק לפעמים אני מרשה לעצמי להוציא אותו ולהתענג.

זה רגש פרטי. אין איש בעולם שאני יכול לספר לו על הרגש הזה, וממילא מה יגיד.

ברגע של יאוש היום הרגשתי שהרסתי את החיים שלנו. הקריירה של אשתי כבר כנראה לעולם לא תמריא, ומה שכרוך בזה עולה לכולנו במחיר כבד. אין לי חברים בארץ הזאת, לא באמת. מעט הקשרים שהיו לי תמיד עלו לא יפה בסוף. עם הקהילה הישראלית אני פשוט לא מסתדר, ועם החברים בבית הקשר נעלם לאט לאט, למרות הנסיונות הכנים שלי. אני בכלל לא בטוח שתהיה לי עבודה אחרי כל זה, אז יכול להיות שאחרי 4 או 5 שנות לימוד אני אהיה סתם מובטל מאוד משכיל. 

אוף ושוב אוף. 

יום ההולדת עבר בסדר גמור, תודה ששאלתם. היה מוזר קצת, אבל בשנה שנתיים האחרונות הכל מוזר. קמנו בבוקר ליום קפוא (מינוס שמונה! הידד!) ומושלג. ארזנו את הילד עד שהוא נראה כמו כדור קטן בתוך כל השכבות, והפקדנו אותו בגן. עשינו מסע קטן בשלג לתחנת האוטובוס ונסענו לעיר להסתובב. זה לא רע.

בערב לקחתי את הילד מהגן עם המזחלת. העגלה לא מסתדרת עם השלג, וברגל זה פשוט לוקח עידנים (הוא מזכיר לי את האח הקטן שלי. צריך להתעכב ליד כל אבן ועלה בדרך. זה מאוד חמוד, אבל לי קרררררר). היה מגניב.

ההכנות לנסיעה לארץ תופסות תאוצה. המנחה שלי עדיין זוכרת אותי, אבל מהתכתבות קצרה עם אוניברסיטת ת"א נזכרתי כמה ישראלים מעצבנים. ובכל זאת - אנחנו נגיע.