ועכשיו ברגש

יושב לקרוא בלובי היפה של Regent College. כאן קולג' במשמעות של סמינר תאולוגי. הספריה שלהם חדשה ויפה, ורוב התלמידים כמעט ולא שמעו עליה, אז נעים ושקט שם ובלי סטודנטים אסאתיים צעירים ורעשים (מצטער, אבל זאת האמת). אני פוגש את נתן (שכן וחבר, קתולי אדוק) וחבר שלו בשם מאט (פרוטסטנטי ובדרך להיות כומר יום אחד). הם נמצאים בעיבורו של דיון סוער על נקודה אזוטרית אודות שורה כלשהיא בבשורה על פי מארק. שניהם פונים אלי - אולי אתה תוכל לעזור. מצאו להם. ומה שחמור מכך, באמת הצלחתי. נתתי להם את התשובה שלי, והשארתי אותם שקועים בשרעפים "באמת... מעניין שלא ראינו ת זה...".

מאוחר יותר בשיעור הסטוריה אינטלקטואלית (ארבעה סטודנטים בלבד, כולם לתארים מתקדמים) אני בוהה בנוף המהמם שרואים מקומה אחת עשרה. אני מבטיח תמונה. בשעת השקיעה הכל הופך לכחול כהה, והנוף משנה צבעים כל רגע. שניה אחת אלומה של שמש מבליחה דרך העננים וצובעת חלקה של ים בכתום. אחר כך השלג על ההרים זוהר. כל שניה משהו אחר. הפרופסור שם לב שאני שקוע במשהו אחר ושואל אותי מה דעתי. אני בולע שניה, ומוציא את עצמי מסביר לכיתה על תאולוגיה נוצרית, פעם שניה באותו היום. הפעם על המשמעות של תאולוגיה אימננטית (כלומר המחשבה שהאל נזקק לקיים את העולם בכל רגע נתון, תאוריה שגם ניוטון האמין בה, כי אחרת לדעות הכוכבים לא היו שורדים זמן רב בתנועה המושלמת שלהם מסביב לשמש; לניוטון היו בכלל כל מני רעיונות מעניינים: הוא לא האמין בשילוש, ניסח credo משל עצמו ואפילו הצליח להמנע מהשבועה המסורתית שבאה על משרת פרופסור בקיימברידג'). פעם שניה  ביום אחד, אני חושב לעצמי, וזה אפילו לא תחום המומחיות שלי.

***

באמצע בין שניהם אני אוכל צהריים בחדרון הקטן שלנו. בחור יפני מתלונן על הקולג' שבו הוא גר (כאן קולג' במשמעות של מגורים שבאים עם חובות חברתיות, כמו שהיה פעם באנגליה). הטבח הוא מערבי ומבשל כל יום אוכל "מערבי". שאלתי מה זה "מערבי" והוא אמר: "סטייקים צ'יפס וסלט, עוף צלוי, פסטה", והוסיף ביאוש "כל יום!". הוא רוצה אוכל נורמלי - ראמן, או כל דבר שמגיע עם אורז...

שתי "שתיות" בערב אחד. כבר מזמן לא שתיתי כל כך הרבה. שני מפגשים בפורמט זהה, אבל כל כך שונים. 

קודם כל עם חברותי, המתרגלות של "מבוא לדתות" עם פרופסור רומי. הוא מספר אנקטודות משעשעות - למשל הפעם ההיא שהוא חיפש בתימן כתבי יד עבור האוניברסיטה, וכל כמה ימים הוא נחטף. באחת הפעמים הם קפצו מרכב נוסע. בפעם אחרת, באלג'יר, הם מצאו את עצמם שלושה ארבעה ימים באיומי נשק אוטומטי. הוא מזמין לכולנו בירה, ובעקבות מבט התמהון שלי הוא מספר איך בערב הסעודית, בכווית, ובמדינות מוסלמיות אחרות, אחרי התפילה של שישי כולם מגיעים סוף לפאב כזה או אחר. אנחנו משווים סרטים הודיים (הוא מדבר הודית כמובן, יש אנשים מעצבנים כאלה שיודעים הכל) ושרים ביחד. ג'ולי בורחת ראשונה (עם החבר המוזר שלה), ורומי אחריה. אני נשאר עם נטלי ומירנדה. שתיהן מקסימות, והשיחה נסובה מהר ללימודי שפות (נטלי לומדת עברית ויונית; מירנדה לומדת רשימה ארוכה של שפות), פוליטיקה מקומית ויין ביתי. הפגישה כל כך נינוחה שאנחנו מחליטים על פגישת המשך.

אני מדדה תשוש לפאב האוניברסיטאי - פאב אירי, קצת יקר ופלצני, אבל במרחק הליכה מהבית. הארוע - פרידה מחברי הקוריאני, שהגיש את התיזה ונוסע הביתה. חוץ ממני וממנו יש רק נשים קוראניות בקבוצה. הבירה מחוסלת במהירות, וכל פעם שהכוס שלי ריקה, מישהי (ג'ונג-און, שמבוגרת ממני בכמה שנים) ממלאת אותה. השיחה מינורית, שקטה, ומאוד פורמלית, נשברת לכמה קטנות. הקנוקס קורעים 5-0 את הדקס מאנהיים קליפורניה (הוקי, הוקי), ואני  בקושי שומע מה אומרת מי שלידי. כשהשיחה עוברת לקוריאנית אני מתקשה לעקוב עוד יותר. בתוך הרעש הזה, וכמויות הבירה הפנומנליות, אני נמצא בשקט פנימי מוזר ובכלל לא בא לי לדבר עם אף אחד. 

אני חוזר הביתה ברגל, ומגיע קפוא. שתיתי בין שלושה לארבעה ליטרים של בירה, שיא קטן בשבילי, ואני קצת דואג מההשכמה המוקדמת שהילד שלי בטח מתכנן לי. פספסתי את שעת ההשכבה שלו, וזה מעציב אותי באופן מוזר. אני מתגנב לחדר ומציץ עליו בריטואל השינה המיוחד שלו - לרוחב המיטה, ראש בחוץ. שמיכות וכריות בערמה על הגוף ככה שהידיים והרגליים בחוץ. יד ימין אוחזת בבובת כלב. הוא מנחרר. הוא חמוד אפילו כשהוא מנחרר.    

היום בדרך לאוניברסיטה פגשתי את הבן שלי. הוא הלך בקבוצה, עם גננת אחת, ועוד כמה ילדים מהגן לטיול. מזג האויר בחוץ היה "קנדי". בארץ היו שולחים גננת שיצאה עם ילדים החוצה בגשם שוטף, קצת מעל האפס, להסתכלות. הם נראו לי שמחים ומרוצים באופן כללי, והיו ממושמעים להפליא. כולם עמדו במעבר החציה וחיכו לפקודה. רק אחרי שעברו את הכביש הוא שבר מהקבוצה להגיד לי שלום (הוא אף פעם לא ממושמע ככה כשהוא איתי).

אחר כך הוא חזר לגננת ואמר לה "this is my daddy"', כאילו שהיא לא יודעת. התחבקנו ודיברנו ואז נפרדנו שוב, והם הלכו לכיוון היער. אני המשכתי לאוטובוס. פגישה מקרית. כמה שזה עשה אותי שמח.