ועכשיו ברגש

אני יוצא מהארון: אני מכור לסדרה Duck Dynasty. אני, שמתעב סדרות ראליטי, מוצא את עצמי מעביר איכשהו לערוץ הנכון (A&E) בסביבות 9, 10 בערב, כדי לראות את פרק. סוג של טקס יומי שכזה. ויש לי תאוריה למה זה קורה. 

לטובת מי שלא מכיר, Duck Dynasty עוקבת אחר קורותיהם של משפחת רוברטסון, אשר חיים ב West Monroe שבלואיזיאנה, מרחק יריקה מהמקום שבו גדל המנחה שלי. המשפחה, רדנקים לעילה ולעילה, חיים על גבול הביצות. מליונרים מוזרים, הם עשו כסף ממשרוקיות לציד ברווזים, ומסתובבים עם בגדי הסוואה, זקנים עבותים ושיער ארוך. אנשים מוזרים. מגניבים, אבל מוזרים. 

אני לא המכור היחידי. לעמוד הפייסבוק של פיל רוברטסון למשל, יש 2.4 מליון עוקבים. מספר מרשים, לא? איך זה קורה? יש לי תאוריה לעניין הזה (מעבר לעובדה שאפשר למכור הכל לצופה הממוצע): הסדרה לא מדברת בכלל על ציד ברווזים. יחסית לסדרה שעוסקת בציד, יש מעט מאוד דיבור על העניין, וכמעט ואין ציד ממש. הסדרה עוסקת במשפחה, ורק במשפחה. כל פרק מתחיל בדילמה משפחתית (אחת או יותר), ולאורך הפרק רואים איך המשפחה (וזה כולל כמה חברים) פותרים על הדילמה כל או כך. כל פרק מסתיים בארוחה משפחתית. 

בעצם זה מאוד קונפוציאני. בעיני הקונפוציאנים האנושיות קשורה לחיים החברתיים שלנו, ולבני אדם יש חמישה סוגים של מערכות יחסים: בין שליט ונתין, הורה וילד, בין בני זוג, מבוגרים וצעירים ובין חברים. מכולם, היחס שבין הורים וילדים, הוא הבסיס לחברה מתוקנת, או לחברה אנושית בכלל. [במאמר מוסגר, כשסיפר דוכס שי לקונפוציוס על אדם שהיה כל כך ישר שהסגיר את אביו, ענה לו קונפוציוס שאצלו אדם ישר פרושו: האבות מחפים על הבנים, והבנים מחפים על האבות. הסיפורון הקטן הזה, בפרק 13, הוא אולי הטקסט החביב עלי ביותר באנלקטים]. בעצם זה כל מה שמעניין אותנו. 

וואו, ארבעים. 

אני זוכר כשאבא שלי היה בן ארבעים. יש בזה משהו מלחיץ. 

יום ההולדת עבר עלי בשקט יחסי. בערב אספו אותי דניאל ומארק, והשקו אותי במונשיין (מסחרי, וממש לא רע). עדיין מתאושש, ולכן הברק הלבן, כמו שקוראים לו לפעמים, עבד לא רע. ישבנו בחצר המדוגמת של מארק (הוא ארגן אוהל די גדול, קיר לבנים משני צדדים כדי לחסום את הרוח, חימום על גז ומוזיקה), שתינו ודיברנו. שיחה מוזרה, קופצנית. חזרתי לפנות בוקר, רק הליכה קצרה הביתה, אבל הערפל והקור גרמו לזה להראות כמו מסע של ממש.

ואז השכמה, מוקדם מדי. כמה מתנות קטנות - צעיף (היפסטרי) וכפפות (של גדולים). עוגה נוסטלגית (עם פודינג וניל ומשמשים מקופסה), טיול קטן לבית הקפה האיטלקי. הטיול היה מאמץ ראוי, למרות שבסופו של דבר להכניס את שני הילדים שלי לבית קפה זה כמו להכניס הביתה טורנדו (כזה שקיבל שם). אפילו אני הורדתי את הגיל הממוצע בחצי, וקשה לי לחשוב על מה יובל עולל לממוצע, ולכן אני משוכנע שהדיירים המקומיים קיבלו חוייה שהם לא ישכחו בקרוב. 

כל זה כנראה עוזר רק קצת להדחיק את הנטיה הטבעית לחשבון נפש, פנקסאות, מחשבות טורדניות. מצד שני, עוד מעט האביב מתחיל, וגם זה משהו. 

השבוע שלפני היומולדת עבר עלי, בחולי וכאבים. לא ככה תכננתי: היו לי כמה תוכניות לשבוע הזה. ובכל זאת, רובו עבר עלי במיטה. אחרי שתי יממות שבהן פשוט ישנתי רצוף (החום הפיל אותי) מצאתי את עצמי ער באישון לילה, רעב ולא יכול לאכול (אני עדיין לא ממש אוכל) - יושב על האסלה בשרותים ומנסה לא להעיר אף אחד. אז קראתי. קראתי את הבלוג של נעמה מההתחלה (בדילוגים - אני עובר רק על האוכל, אבל זה ממילא הרוב). אחר כך קראתי ספר על ההיסטוריה של קוריאה שהיה במקרה באיזור. אחר כך נזכרתי שיש לי שיעור ביום שישי, וקראתי את הבהגאוואד גיטה. רועד מחום, יש משהו מאוד מנחם בגיטה. יש גם משהו מאוד מנחם בפוסטים על אוכל.

עכשיו אני שוב בסדר (פחות או יותר). ביום שבת אולי נלך כולנו לחגוג בדיינר חמוד ולא רחוק, שיש לו גישה חיובית לילדים (והרבה צעצועים). אני גם זוכר שיש להם ארוחת בוקר אמריקאית כל היום.