הביקור הזה, עם כל האינטנסיביות שלו, והאינטנסיביות של הילדים מסביב לשעון, לא משאיר לי זמן לכתוב (למרות שהתכוונתי לכתוב כל יום). גם המשפחה המורחבת שלי לא משאירים לי זמן פרטי: אפילו עכשיו, למרות שהתחמקתי לפינה, מישהו בא לשבת לידי. שכחתי כבר שלמשפחה שלי יש בעיה עם גבולות.
פגשתי בנתיים נציגים של האוניברסיטאות הגדולות. מה שהיה שיחת בירור ראשונית הפך להיות ריקוד מורכב שעיקרו ראיון עבודה בלי לקרוא לזה ראיון עבודה. הפגישות נעו כולן באותו האופן. תחילה שיחה ידידותית על קפה, שהפכה לשיחה מקצועית ולבסוף מעין בירור בנוסח "עתידנו לאן". כל אחת מהן לקחה שעות רבות (ארבע שעות במקרה אחד), מה שהיה מתיש מאוד. היה מאוד מעניין לשמוע את נציגי האוניברסיטאות השונות מדברים על התוכניות שלהם, מאוד דומות בסך הכל, אבל נמצאים באפילה ביחס למה שקורה באוניברסיטאות האחרות. זה מעלה מחשבות מעניינות על האופן שבו הקהילה הקטנה והמוזרה הזאת מתנהלת.
וזה גם נחמד לפגוש אנשים מהמקצוע.
יצא לי בסוף להסתובב בתל אביב לבד. הלכתי והלכתי בגשם הזלעפות שירד בערב השנה החדשה, והרגשתי קצת בבית (קרי, קנדה; מוזר). בסוף הגעתי למתחם שרונה שעשה לי חמוץ מתוק בלב. לפני שעזבנו, לפני שנולד הילד, כשעוד היינו תל אביבים צעירים וחסרי מחויבות, היתה לנו חיבה לשוטטות. והשוטטות הזאת הסתימה לה לפעמים במתחם שרונה - אז ריק מאדם, חשוך ומוזנח. הבתים עמדו סגורים, מוארים באורות רחוב. פה ושם אפשר היה למצוא אנשים שבאו לשתות בשקט, או שיצאו מהמשרדים השונים של משרד הבטחון שעוד היו שם באיזור. באחת מהפעמים אפילו ראינו שועל יפיפה מתחמק בזריזות. רוח רפאים של המאה התשע עשרה שמצאה את עצמה באמצע תל אביב. היה בזה חן עצוב.
כל זה כמובן מת מיתה אחרונה וסופית. המתחם החדש צבעוני, מואר, מטופח ומקרין כולו שיק של "כאן גרים הנובו-רישים". הקניון (המטופש) מלא בכל מה שיקר ואופנתי, ונראה פחות או יותר כמו הרבה קניונים אירופאים אחרים. לפחות יש שם "אהרוני", "שגב" וגם "חינאווי" כדי להזכיר לנו שאנחנו במזרח התיכון. המנות יקרות מדי. הירקות אורגניים כמובן, והקהל תמהיל ביזארי של תיירים ומקומיים עשירים. בניהם הסתובבו קבוצות שדיברו במבטא אמריקאי בקול רם מדי, והיו כנראה קשורים לפרויקט כזה או אחר. הסתובבתי והסתובבתי, חיפשתי מה לקנות, ובסוף וויתרתי ויצאתי חזרה לגשם. יש משהו מאוד נעים בהליכה בגשם.
ברכבת ישבתי והקשבתי לשיחות מסביבי. הבחור האמריקאי ניהל שיחת חוץ במשך כל הנסיעה חזרה הביתה. ללא ליאות הוא סיפה למאזינה הבלתי נראית על המוזרויות של ארץ הקודש. הוא ביקש ממנה לבחור נושא, והיא כנראה שאלה על נישואים. אני כמובן יודע כבר על הכל אבל בכל זאת זה היה מוזר לשמוע מהצד. הוא לא הסתיר את הסלידה שלו, ומדי פעם הדגיש כמה שהוא רק רוצה להתחפף כמה שיותר מהר. הטון המתנשא שלו הטריד אותי וכנראה גם אותה. בחורה שחיה באמסטרדם סיפרה לבת שיחתה סיפורים מביקוריה האקראיים בארץ הקודש, כולם מלאים סיטואציות של אי נוחות חברתית מצידה (אבל היא היתה צעירה וזה עניין של גיל). המבטא שלה היה לא לפה ולא לשם. הבחורה הרוסיה שנסעה עם אמא, סבא וסבתא, הקפידה לשעשע (ברוסית) את כולם. היא החזיקה את היד של אמא שלה והציקה לה באצבעות.
***
באופן כללי נראה לי שאני בשל לחזור הביתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
