ועכשיו ברגש

הסתיו כבר כאן. הסימסטר נכנס להילוך גבוה, ואני מתרגל שני קורסים במקביל (מה שרשמית אסור לי לעשות). כלומר, יש לי מה לקרוא כל הזמן, ולרוב מדובר בפרוזה גרועה ממש של תלמידי שנה א' (אבל מדי פעם יש פנינים). 

כיתת המבוא לדתות שלי נחמדה. הם מפחדים לדבר, ורובם קנדיים מה שאומר שהם מפחדים ממש להעיר הערות על דת כדי לא להעליב מישהו. זה מצחיק קצת, במיוחד כשהם כותבים people of the Judaic religion כי לא נעים להם לכתוב Jews. זה עדיף על האלטרנטיבה - כיתה שהופכת למלחמת דת בזעיר ענפין (גם זה קרה כבר). במה שהופך להיות מגמה בשנים האחרונות, התלמידה הכי מוצלחת בכיתה היא תלמידה לבנונית. אחריה יש שתי תלמידות סיניות (כלומר שגדלו וחונכו בסין העממית עד שהחליטו ללמוד באוניברסיטה קנדית) שפשוט משננות את ספר הלימוד בעל פה. מתיש קצת, אבל מאוד אפקטיבי. 

ובנתיים העצים נושרים להם וצובעים מדרכות ודשאים בכתמים צבעוניים. אחרי הגשם הם צובעים את המדרכות בחום, ומשאירים מעין שבלונה על המדרכה. עובדי האוניברסיטה משתגעים כמו הסנאים, ונראה שכולם עסוקים בגיזום, ניכוש ושאר עבודות גינה. הנה צילום של מכונה שלא ראיתי עד שהגעתי הנה - מדובר במכשיר שמכניסים לתוכו עץ שלם (בצד שלא רואים בתמונה), והוא יורק שבבי עץ בצד השני. כאן זה שימושי כל כך שיש כמה כאלה. 

מחר האלווין. גילפנו דלעות, הכנו תחפושות (אני פיראט, הילד אביר), והתאמנו על קרבות חרבות לרוב. יש שק לממתקים, ויש ממתקים לחלק, ואפילו אורות צבעוניים שישארו עד ינואר. נשאר רק לקוות שהגשם יפסיק לשעה שעתיים מחר, ונוכל לאסוף כמות מכובדת של ממתקים. 

במסגרת פרויקט הסריקה המתמשך של אמא, נשלחות אלי עוד ועוד תמונות. ואז אחת נוחתת ועוצרת לי את הנשימה.

השנה היא תשעים ושש או משהו כזה. על נייר של קודאק, תמונה כחולה מדי, כמעט בצבעי שחור לבד. הפוקוס ממוקד דווקא על הטלויזיה מאחור ולא עלינו, ואנחנו נלכנו לנצח באמצע התנועה. היא בדיוק מוציאה לשון. אני מרים את הראש. אני שם לב שאני לובש את החולצה שלה. היא יפה ומוצלחת כמו שאני זוכר - בלונדינית אמיתית, עגיל בגבה, עיניים בצבעי חאקי. 

בבת אחת אני זוכר את הכל: מדהים אותי ששכחתי בכלל! אני זוכר את האהבה הגדולה שהיתה, את שכרון החושים, ואת העובדה שלפעמים אפילו אהבה גדולה לא מצליחה לנצח. אני זוכר את המריבות הקולניות וההתפיסויות הקולניות לא פחות. את החדר הקטן שלה, והדלת שרק היא ידעה לפתוח ולסגור. אני זוכר מסע לילי אחד, בגשם שוטף למצוא סיגריות L&M. בושם של בננה רפבליק. צלחות שבורות. הרגלים קטנים. 

אני זוכר את היום שצילמנו את התמונה הזאת. בבית של סבתא שלי, שאהבה אותה מאוד אבל עשתה לי תנועה קטנה של "מצטערת" עם הראש, וזה הרבה מאוד כשזה מגיע מאישה שיודעת מי מטלפן עוד לפני שהטלפון צלצל. אחר כך היה חורף, והיו נסיעות. והיתה פרדה רעשנית אחת, ואחריה עוד פרדה שקטה ועצובה. שישה חודשים ועוד קצת, זה הכל. שנה אחר כך, נפגשנו במקרה בשבוע הספר. חיפה, מסתבר, היא עיר קטנה. כמעט קיבוץ. הוא היה נראה לי בחור נחמד מאוד. מאז לא נפגשנו ולא דיברנו.

החיים חזרו למסלולם. מעולם לא חיפשתי אותה, והיא לא חיפשה אותי. אני מבין היום טוב יותר מה קרה ולמה, אבל זה לא משנה. זה לא חשוב. נשארה רק תמונה אחת, אדיוטית, שבה אנחנו לכודים לנצח באמצע תנועה. איפה שלא תהיי, אומר יעקב רוטבליט, בטח את זוכרת. 

משהו לא טוב קרה לי. זה התחיל בשבת שעברה עם כאב ראש קל, שהלך והתגבר. אחר כך גם האוזן והשיניים בצד אחד. לאט לאט. כל כך לאט שלקח לי עד יום רביעי לבהין שאני כבר כמה ימים מסתובב בכאבים נוראיים. לא מצליח לישון, לאכול או לקרוא. אין כלום בשיניים, ורק הלימפה מודלקת מעט. אולי זו דלקת, ואולי שן הבינה שהחליטה להתעורר. קשה לדעת. אחרי שאתמול היה כל כך נורא ששקלתי להתמקם במיון ולסרב להתפנות, היום טוב יותר ואני יכול לחשוב שוב. 

***

ובנתיים, המטבח שלי עובד שעות נוספות. על השיש, זה לצד זה שאור שמבשיל, יוגורט וקרם פרש (עכשיו אנחנו עושים מנה כל יום), ריבות (חבושים, עגבניות וריבת נענע מדליקה), שימורים, כרוב כבוש, והמציאה האחרונה: מתקן ייבוש. מדובר בצעצוע קטן ומדליק שמייבש כל מה ששמים בתוכו בפרוסות דקות מספיק. אפשר גם להשתמש בתנור עם טורבו, אבל מי משוגע מספיק להפעיל תנור לעשר שעות? היום ייבשנו בננות ופרוסות של תפוחים, והצאצא שלי חיסל את כולם עד האחרון. אתמול עשינו צ'יפס של ירקות: פשוט חותכים כל ירק אפשרי לטבעות, ומניחים למכונה ליבש את זה למצב של צ'יפס. לא יאמן אבל אפילו זוקיני טעים ככה לנישנוש.   

חוץ מזה הרום שלי עבר לשלב השני שלו - יישון. במקום לשים אותו בחבית הכנסתי את החבית לצנצנת שלו, או לפחות שבבים מחבית אלון (דולר אחד לשקית שתספיק לי לכמה פרויקטים). השלב הבא - סינון, מהילה ותיקון טעמים. 

 עריכה: 

 עיקר שכחתי - התמד, יין דבש של האלים הנורדיים. עשינו מנה קטנה, 13 ליטר, והיא תוססת במיכל זכוכית. עוד שבועיים בערך, התסיסה הראשונית תסתיים והתמד שלנו יעבור שפייה (racking).