ועכשיו ברגש

זה כנראה זיהום וירלי, שטורד את מנוחתי, ומקרין כאבים עזים לעצב שעובר לאורך הלסת שלי. בלילות הכאבים שלא מניחים לי לישון, גורמים לי לנוע בחושך במין הזיה שכזאת. האור בחוץ כתום, והעלים זזים בקצב משל עצמם. מהדלת שלי, ומעוד כמה דלתות אפשר לראות דלעות מגולפות, מהבהבות. סוג של שאול תחתיות יפה מאוד. בסוף הכאב מניח או שהעייפות מכריעה אותי ואני ספק ישן ספק מאבד את ההכרה. שינה זה דבר יפה. אני קם שרוע על כל המיטה. יש יותר מדי אור וזה סימן שישנתי יותר מדי. ממולי יובל ישן גם הוא. זוגתי שתחיה לקחה את אורן לגן ואפילו הכינה ארוחת בוקר. 

ביום הכאב נסבל, מכניס אותי למצב רוח פילוסופי. בחדר ההמתנה של הרופאה אני תוהה אם אפשר לסמוך על אדם שלא מצליח לגדל שלושה קקטוסים וציקס אחד, שירפא אותי. היא שולחת אותי הביתה עם כמות מסחרית של כדורים, וקצת קודאין בשביל הנשמה. אסור לי לשתות אלכוהול עם הכדורים, אבל זה הדבר היחידי שנראה לי עכשיו סביר. במקום אני מכין תה צמחים. מתקלח שוב. יושב ובוהה בשמש, כמו הזקנים. 

בבוקר אורן פולש למיטה שלנו. בחוץ עדיין חושך אבל למעשה כבר אחרי שבע. יובל בוכה, ואורן אומר לו:

Let's play bears. I will be a bear and you will be a baby bear. I will wake up and roar to scare the people

מאוד חמוד, ואחר כך מתברר שמאוד מדויק: הילד שלי יודע בדיוק איך דוב נוהם והולך, וזה מפתיע אפילו אותי. אחר כך הוא מציע לשחק ב skunks ולרסס את האנשים. מעניין אם זה בהשראת הגננות, כל התצפיות הביולוגיות הללו.

עשר בלילה, והילדים ישנים, אחרי יום מתיש וארוך. הבית כולו מהפיכה אחת גדולה, תערובת נוראית של כלים לשטיפה, בגדים לקיפול, עבודות לבדיקה ושמטעס שההורים השאירו ועוד לא היה לי לב לזרוק. מצד שני, בחוץ יש ערפל סמיך (כבר יום שלישי ברציפות), ועל השיש (זה לא באמת שיש. במדינה הזאת מאמינים בפורמייקה) יש עוגיות מדליין טריות.

***

גם בבוקר היה ערפל. משהו מהימים שלא הולכים בדיוק. המדפסת של המחלקה לא פעלה, ולכן הגעתי לשיעור שאני מעביר בלי דפים. התלמידים שתקו ובהו, ולי הלך הקול באמצע. אחר כך לא הצלחתי למצוא קפה בקמפוס בלי תור, ולא הצלחתי ללמוד. מן יום כזה. אולי הייתי צריך ללכת לישון לפני שהקטנצ'יק יתחיל שוב, אבל אני לא מסוגל ללכת דווקא עכשיו כששניהם נרדמו. 

***

פגשתי בדרך לשיעור חברה שלא ראיתי מזמן. סטודנטית מסין. לא נפגשנו אולי שנה. היא קיבלה אותי בחיבוק. לפעמים נחמד לפגוש פרצוף מוכר בקמפוס.

***

ועכשיו, אני בוהה ומנסה להחליט מה לעשות. הייתי קורא קצת אבל המוח שלי גם מלא ערפל, כמו צמר גפן.