שלוש פעמים התחלתי לכתוב את הפוסט הזה והפסקתי. באופן לא שגרתי לא היה לי מה להגיד. מישהי אמרה שלקח לה שנתיים לגור בקנדה לפני שהיא הבינה למה היא בעצם קמה ועזבה למדינה אחרת, ולשם שינוי אני מבין אותה בדיוק.
***
אחותי הגיע אלי לביקור. אני מאוד אוהב את אחותי ובמובן מסויים מרגיש קרוב אליה יותר מאשר לבני המשפחה האחרים, בעוון היותה האקדמאית היחידה במשפחה המורחבת (חוץ ממני). אבל, זה היה ביקור מוזר. ממש מוזר.
באופן רשמי היא הגיעה אלינו כדי להכיר את המרבחור. אכן, המרבחור סבבה, ואנחנו מאשרים בשמחה. אבל - הם היו מוזרים. ואולי מוזרים זאת לא המילה, אלא פשוט צעירים. מדהים אותי לחשוב שבגילם של אחותי והמרבחור (28-29) לבריג'יט ודום יש שלושה ילדים, והם היו מעמודי התווך של הקהילה. לאחותי לעומת זאת אין מושג מה לעשות כשתהיה גדולה. זה אגב, לפעם הבאה שתגיד לכם שהצבא מבגר וכל השאר. הכל שטויות.
למעשה הם הגיעו בלי לשאול אותנו לגבי התאריך. מצאו מקום בלי לשאול אותנו. ובאופן כללי באו והלכו באופן אקראי - בלי לשאול אותנו. לא הגיעו לארוחות המשפחתיות שלנו ואז הופיעו דקה אחרי השכבת הילדים - ברעש וצלצולים. אני יכול להמשיך, אבל אין מה.
***
אחרי שהם הלכו פשוט ישבנו המומים בסלון. הבית מבולגן, ערמות של כביסה ומקרר מלא בשטויות. בסלון יש שקית גדולה עם זבל שהם הוציאו מהתיקים שלהם והשאירו שם. אז זה לא שאני לא מת על אחותי, והיא אכן אחותי התינוקת, אבל לפעמים אני ממש שמח שאנחנו גרים כל כך רחוק ושהטיסה כל כך יקרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
