ועכשיו ברגש

האוטובוס מוריד אותנו בפינה של 25 ו Oak, ליד הסופר. אנחנו הולכים חמישה בלוקים. אחר כך מקיפים את בית החולים הקטן (BC Women) פעמיים עד שאנחנו מוצאים את בניין 93. המזכירה שנתנה לנו הוראות פשוט הניחה שאנחנו מגיעים ברכב. אופייני. 

בכניסה רישום. ממלאים פרטים עם המזכירה ומקבלים כרטיס כחול עם שם ומספרים. מוודאת פעמיים שהשם נכון. משם למזכירה שניה ואז לשלישית. כולן רושמות את אותם הפרטים. תמתינו ומישהו ייגש אליכם. מגיע אח חביב, אוחצ'ה עם גינונים קוקטיים ונותן לנו דף למלא, ואחר כך לוקח אותה לחדרון קטן ומסביר לה איך לבדוק את הפיפי ולרשום בדף. גם לשקול. אחריו אחות ששואלת שאלות, וממלאת בדף. בנתיים כבר עברו שעתיים - אני מודיע לפרופסור שקבעה לי פגישה בשלוש וחצי שאני כבר לא אגיע. 

אחרי האחות רופאה. היא סינית קטנה ויפה, ומדברת במבטא קנדי נקי. שואלת את השאלות שוב. מהנהנת. היא מתמחה ברפואת משפחה. אנחנו מחליפים כמה מילים בסינית, היא מתעניינת במה שיש לי להגיד יותר ממה שיש לאשתי וזה קצת לא בסדר. אשתי תוקעת בי מבט ואני מבין את הרמז. את הבטן מודדים במטר, כמו בשנות השבעים, ואת לחץ הדם במכשיר מכני. אין אולטרסאונד, אבל יש תור בחודש הבא, במזרח העיר. בנתיים הסרגל הקטן אומר שבעה שבועות וארבעה ימים, אבל את זה כבר ידענו קודם.

בדרך חזרה אנחנו שוב מדברים עם המזכירה וממלאים עוד שניים שלושה דפים. אחר כך גם עוצרים בסופר לקנות בייגל.

סוף שבוע ארוך (יום הזכרון המקומי), גשום וקר, ולכן גם סוף שבוע ביתי.

שלל סוף השבוע הזה: שלוש פיצות, בורקס לשבת בבוקר (מבצק עלים שעשיתי בעצמי; פעם אחרונה - זה סיוט), חמין של עוף, ריבת תפוחים-פפאיה, פסטה עם אגוזים והעיקר - הגעתי סוף כל סוף לשמר את הדלעת היפיפיה שעמדה בחוץ. לא היתה לי ברירה - הסנאים גילו אותה ופחדתי שהיא לא תשרוד. עכשיו יש לי על החלון שמונה צנצנות שימורים עם דלעת, ואחת גדולה במיוחד עם מילוי לפאי תפוחים (חצי גלה וחצי גרני סמית נותנים מרקם טוב למילוי). ביחד עם הריבות והשימורים שיש לי כבר בארון, והפירות שייבשתי, אני חושב שאני מוכן לחורף ארוך.  

שוב, ולא בפעם הראשונה מאז שהגעתי הנה אני לא יודע מה ילד יום.

למנחה שלי נמאס. אני לא מאשים אותו. בשנה שעברה כל הגועל נפש של האקדמיה יצא בצואה הכי מכוערת, והוא כבר בן שישים ונמאס לו. אז לפני שבוע בערך, אוניברסיטת נוטרדם באינדיאנה הציעו לו (לא בפעם הראשונה) סכום מגוחך כדי שיבוא אליהם, והוא פשוט אמר כן. אני בא. ואני נשאר בלי המנחה שבשבילו הגעתי מראש לקנדה. 

אז הוא אמר שהוא לא נוטש אותי ואת אחותי לתואר, ושאפשר למצוא פתרון לכל בעיה. יכול להיות שהוא יכול להיות מנחה "מרוחק", או בחצי משרה או משהו. יכול להיות ששום דבר מזה לא יעבוד. יכול להיות שבשנה הבאה אנחנו כולנו בקוריאה. יכול להיות שבישראל מחפשים עבודה-דירה-גן-אוטו. אין לי מושג. 

בשני הלילות האחרונים לא ממש ישנתי. בין שיעולי קרופ שמעירים את הילד למחשבות שרצות לי בראש אני לא מצליח להרדם. רואה את המספרים בשעון מתחלפים. אני חושב על כל הדוקטורנטים האחרים אצלנו שמנהלים בדיוק את אותה מלחמת מאסף נגד עוני, מנחים וכל השאר, וליבי להם. אני רואה את השמות שלהם בפייבוק באישון לילה ויודע שגם הם כמוני לא ממש ישנים.