אז לא יצא כלום מהצעת העבודה: הם מקבלים רק אזרחים (זה בכלל חוקי? חוקתי? אין לי כוח לברר ולהאבק) וסתם נלחצתי והכנתי מצגת יפה. בכל מקרה, עכשיו ברור שקורות החיים שלי "עובדים" כי הגעתי לרשימה הסוגרת שלהם בקלי קלות.
***
אורן ואני שומעים כמעט את אותה המוזיקה. כלומר, יש לו חוסר סימפטיה לקול נשי, ואני דווקא מאז ומעולם העדפתי, אבל אנחנו שומעים דברים דומים מאוד. הוא יודע להכנס ליו טיוב שלי בעצמו, אין לי מושג אם זה טוב או רע, אבל שומע מוזיקה לא רעה. יש ברשימה שלו דברים מגניבים משנות השבעים (אמריקה, בוסטון, Gerry Rafferty), קצת רוק (אפילו Who) וכל מני פופ מודרני ועתיק. רשימה יפה. למוזיקה קלאסית אין לו סבלנות (כמו אמא שלו). מכיון שאנחנו עכשיו נוסעים לבריכה פעם בשבוע, ולבית ספר מדי פעם (אם לא הולכים, כי בכל זאת חצי שעה הליכה ביער זה לא מתאים כל יום), ולכן הילד פשוט מכיר את כל ה Playlist בעל פה. יותר מזעזע אפילו שהוא יודע את המילים.
נתקע לי בראש שיר בשם Habits.
***
קרה לכם פעם שנזכרתם במשהו שהיה חלק משמעותי מהחיים שלכם ואז פשוט נכנס למגירה ונשכח?
נזכרתי שבזמן הצבא יצאתי כמה זמן עם מישהי, אבל אני לא זוכר איך קוראים לה (וזה לא טיפוסי). כלומר, שכחתי אדם שהיה חלק מהחיים שלי לזמן קצר. הכרות מוזרה. אהבה מוזיקה טובה, פסיכדלית. סבלה מפוסט טראומה כלשהי מתאונת דרכים אני חושב. אני זוכר שהיא היתה יפה, אבל לא מסוגל להגיד איך היא נראתה. פשוט היום נזכרתי בה, ולא הבנתי איך יכול להיות שהכנסתי את כל זה למגירה ושכחתי. מוזר.
אני מדי פעם נזכר בתל אביב, ולא מאמין שגרתי שם. רמת גן נראית לי אפילו עוד יותר כמו הזיה. עיר מתה-חיה. צעדות לתל אביב בסופי שבוע כי אין רכב ואין תחבורה ציבורית (ובטח שאין כסף למונית ספיישל). שכנים תמהוניים שלא מדברים איתי. מכולת וספר כמו פעם. גרתי מול צומת עלית בתקופה שאפילו זונות לא היו שם. עיר רפאים. אחר כך ברמת אביב, שנחמדה בסך הכל אבל רחוקה מלהיות מגניבה. מצחיק, אבל אני כמעט ולא מתגעגע לשום דבר בארץ, רק לאנשים, לקפה. מעניין אם אני אעזוב את קנדה ולא אזכור כלום.
***
הקור מצייר על החלון פתיתי כפור, והעלים קופאים והופכים להיות פריכים. זה מתאים מאוד למצב הרוח שלי ולמחשבות על שיכחה וזכרון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
