ועכשיו ברגש

ושוב אני נעלם. חמישה ימים של סוף שבוע ארוך, אנחנו כמעט לבדנו בקמפוס - כולם נסעו לבלות את חג המולד עם אנשים אחרים. הילד, כמובן, חולה. אנחנו קמים בלילות, ואחרי כמה ימים טובים בלי שינה העייפות מתחילה לתת את אותותיה: באחד הימים החלקתי מגרם מדרגות עץ, צרות ורטובות, והתגלגלתי עד למטה. אני כנראה יותר עמיד ממה שחשבתי - ללא שברים, וללא סימנים כחולים נראים לעין, עדיין קשה לי לנשום, ויש לא מעט דברים שכואבים. ובכל זאת, טוב שאני עמיד. 

היום, כאשר העולם חזר לתפקד, נסענו עם הילד לראות רופא. התוצאה - זיהום, מחר נדע איזה בדיוק, שגרם לדלקת מכוערת בגרון ובפה. יש גם פצעים על הפנים, וחום תמידי. גם אם מחר או מחרתיים הוא יקבל אנטיביוטיקה, עדיין לא יוכל ללכת לגן בחמישי ושישי, מה שאומר שהוא בבית איתנו עד יום שני הבא. אילו הן חדשות רעות מבחינתי - קיוויתי שאוכל להתכונן מעט לסמסטר החדש, אבל שוב אני מתחיל אותו בלי נשימה. 

נו שוין.

ימים החנוכה, הכריסמס והיאלדה (חג אירני) הגיעו עלינו כולם ביחד. מחשבות רבות, ארועים רבים, ולכם גם כתיבה מעטה. ככה זה. 

ברגע של סימפטיה, עשינו עוגיות קטנות ויפות (פרחים עם ריבה וכדורים פריכים עם אגוזים), ועשינו סלסילת שי קטנה לכל גננת. קיבלנו חיבוקים והתרגשויות. בערב הדלקנו נירות כהלכתם, ושרנו שירי חג, מה שזיכה אותנו במבטים של "תגידו השתגעתם?" מהקטן. אחר כך הוא ניסה לכבות את הנרות בנשיפה, כמו שלימדו אותם בגן שעושים בימי הולדת. 

האוניברסיטה כמעט ריקה. אפילו בתי הקפה נסגרו, ובבוקר אני הולך כמעט לבד בקמפוס, ביחד עם מעט הסטודנטים שלא טסו למדינה חמה יותר. הנשימה מעלה אדים, והצעדים שוברים את השלוליות שקפאו כמו זכוכית דקה. יש משהו ממש ציורי ואסתטי בזה.

***

בצהריים צלצלה לסלולרי שלי מישהי שהיתה פעם יקרה לליבי. זה שימח אותי, וקצת התרגשתי. דיברנו שעה ארוכה, ונזכרתי כמה אנחנו מתקשרים טוב. במרחק של חצי עולם וכמה הרבה שנים טובות, זה יותר קל. השיחה השאירה אותי עם תחושה טובה. סיפרתי לאהובתי וזה הצחיק אותה. היא אמרה שזה נחמד שמישהו מתקשר. היא מיוחדת האישה שלי. 

אחרי הטראומה של התספורת שלי, הגיעה העת לספר את הילד. כבר כמה זמן שהגננות רומזות, די בתקיפות, שצריך להעיף את התלתלים מהפרצוף שלו. הבעיה - לילד תלתלי זהב משגעים, ובעיר הזאת אין מספרה אחת שיודעת לספר תלתלים. ומספרה שיודעת לספר תלתלים וגם יודעת לספר ילדים היא זה מצרך נדיר. ובכל זאת קיבלנו המלצה חמה, אז שמרנו מקום וביררנו פרטים

אז ביום שבת, הערנו את הילד מהשנ"ץ, עשינו לו משהו לנשנש, התחמשנו בכל מני עוגיות ושטויות לדרך, ויצאנו. עלינו על האוטובוס לעיר, וכל הדרך עודדנו את עצמנו שזה לא נורא - שיער גדל מהר. התור שלנו היה בארבע, ובחוץ כבר כמעט חושך מוחלט. מכל מקום מאירים אורות של חג מולד, ואנחנו הולכים עם הפה פתוח כמו תיירים בעיר הגדולה. האמת, אנחנו גרים באוניברסיטה, והיא כפרית ושקטה ומלאת עצים וחושך וטבע. אני יוצא החוצה מהקמפוס כל כך מעט, שפשוט התחלתי לצלם את האורות.

המספרה מיועדת לילדים. הכסאות מעוצבים כמו צעצועים - סוס, מכונית או מטוס. הקירות צבועים בצבעים בהירים ועליזים. הספריות, כולן מאותה תפוצה (פיליפיניות אני חושב), מנסות כמה שניות להחליט איך להגות את השם של הילד, ונכנעות. אחת לוקחת אותנו לבחור כסא (סוס, אבל אחר כך עוברים למכונית). בסבלנות של פיל היא מספרת ילד שקופץ, עושה פרצופים וזז בלי הזהרה. כל פעם שהוא עוצר שניה - קליק - היא גוזרת, וממתינה שוב. זה לוקח זמן, אבל התוצאה יפה, עושה כבוד לתלתלים, עושה כבוד לילד, ומשאירה את כולנו בטעם טוב. מי היה מאמין. 

בדרך הביתה קר לנו וכבר ממש חשוך. אנחנו קונים צ'יפס. הילד מרוצה וגם אני.