ועכשיו ברגש

סוף שבוע עמוס, מוזר. 

ביום חמישי, יחד עם זוגתי לכיוון העבודה, לקפה של בוקר בבית קפה שכל תושביו יהודים מבוגרים מבית האבות הסמוך, וסינים צעירים (וחסרי טעם). הזכיר לי בדיחה יידית ישנה. אחר כך שוטטות בעיר: הגעתי לשוק הפונג'בי שעל 49 ו main, אז כבר קניתי מנגו ירוק בשביל עמבה וגבינת פניר כדי לשחזר את המתכון של המלאי קופתה שהבטחתי לאחי. זה הדבר האהוב עלי בעולם, לשוטט לבד בעיר. חזרתי והתחלתי לבשל.

ביום שישי עשיתי בורקס כהלכתו.

ביום שבת נסענו לאקווריום. בפעם שעברה שהיינו שם, הילד היה קטן מדי, אבל הפעם זה היה מושלם. המדוזות השאירו רושם, וגם הכרישים (look אבא it's a shark!), וכמובן הבלוגה. הייתי צריך לסבול את השיר הטפשי כל הדרך הביתה. התוכנית היתה לעצור במסעדה קוריאנית ביתית וקטנה שאני מכיר, אבל כשהגענו לשם גיליתי שהיא נסגרה. מנוולים. מצאנו מסעדה קוריאנית אחרת במרחק בלוק משם. חזרנו הביתה מותשים, ובמין הסכמה הדדית נדירה פשוט נפלנו כולנו למיטה וישנו עד הערב.

היום היה יום קטן ונחמד. הלכנו לים. צילמנו. שיחקנו בחול. חזרנו לאכול סביח בבית: סוף כל סוף הצלחתי לעשות פיתות סבירות, ויש גם עמבה שמוכנה לאכילה. הידד! 

***

השבוע הזה נשארו לי סידורים אחרונים לפני הסמסטר המטורף שיתחיל עכשיו, ואולי גם יום בילוי שלי עם עצמי כי אחר כך לא יהיה לי זמן. 

קיבלנו אתמול הזמנה לארוחת הערב של השכנים הקנדיים. ארוחת חג שניה עם סבא וזוג דודים. לראות את הטקס האינטימי שאליו מוזמן רק המעגל הפנימי הקטן. משיחות עם ישראלים אחרים כאן אני יודע שאף אחד מהם לא הוזמן מעולם, ולכן אני מרגיש שפרצתי איזה גבול. חלק מהסיבה היא הידע (המתרחב) בנצרות ובמיוחד קתולית. לא צריך להסביר לי מה זה advent או מה זה Jesse Tree. 

הייתה שם ארוחת ערב, חלוקת מתנות (כולל סוודרים מביכים ופיג'מות), אלכוהולים ביתיים שהחליפו ידיים וכל מני כאלה. היה חם ורעש. אשלי עשתה אפילו עוגת פירות (מהסוג שמבשיל על המדף שבוע שבועיים, תוך כדי הזלפה אקראית של עוד אלכוהול). הילדים אכלו הרבה מדי סוכר, ואז התחילו לרוץ במעגלים. בשלב מסויים הם התפשטו והתחילו לרוץ ערומים במעגלים. היה להם חם. 

***

אחר כך בערב דיברנו על כך שחסרה לנו משפחה או חברים לחגוג חגים ביחד. זה לא שלא ניסינו.

מזה שבוע שאני סובל מכאב גב מאיים. מנסיון העבר אני יודע לזהות אותם כשזה מתחיל, ובכל זאת לא היה שום דבר שיכולתי לעשות. 

אתמול בלילה לא הצלחתי להגיע למיטה. כלומר, לא יכולתי אפילו לקרוא לעזרה. חשבתי על כל הזקנים שנפלו במקלחת ואף אחד לא בא, והבנתי בדיוק איך ההרגשה. אז זחלתי למעלה במעלה המדרגות, לאט לאט. נפלתי על המיטה. לא הצלחתי להסתובב, אז ערמתי סביבי את כל הכריות שיכולתי למצוא (מאז פרוץ ההריון הנוכחי, הכריותבחדר השינה שלי מתרבות בקצב של שתיים לשבוע), ונרדמתי ככה. 

לקום, במידה מסוימת, היה עוד יותר גרוע. זוגתי כבר קמה מזמן וארגנה את הילד, אז יכולתי לרדם בשקט. כאב מלמד אותך לחשוב על כל תנועה. למזער את הסיכוי חתנועה נוספת. להשתמש בכל השרירים האחרים. הדרך למטה היתה קשה לא פחות מהדרך למעלה. 

מאז אני במנוחה. הרבה כדורים. שתי אמבטיות חמות שאולי עזרו ואולי לא. מינימום תנועה. אני מת לצאת החוצה מהבית, אבל זה לא יקרה היום, ואולי גם לא מחר. גם ללכת למקלחת בלי עזרה יהיה שיפור נחמד.