ועכשיו ברגש

במחשבה לאחור, זאת היתה טעות. אני לא יודע מה עלה בדעתנו. נסענו היום, אורן ואני, לארה"ב השכנה לאסוף כמה דברים מתיבת הדואר שיש לנו בעיר הגבול האמריקאית. זה אולי נשמע אדיוטי, אבל כמעט כל דבר שקונים כאן זול יותר באינטרנט, וכמעט הכל זול יותר בארה"ב. למעשה, זול יותר להזמין ספר מוורג'יניה לאלסקה מאשר לוונקובר. 

כל זה כדי להגיע שנכנסו לאוטו, הילד ואני, ויצאנו לדרכנו. הו, הטעות. יומיים לפני כריסטמס, כל העולם ואשתו, ועוד הרבה נהגי משאיות, בחרו להם את היום המרנין הזה לעבור את הגבול. עומדים במכונית בתור הגדול, ובנתיים מסתכלים על המונומנט שתקוע באמצע מעבר הגבול (כן, כן, יש כאן "פארק הגבול") - שער השלום. זאת מעין התנצלות מהקנדים על זה שהם פלשו ושרפו פעם את הבית הלבן (תודו שלא ידעתם על זה!). אנחנו חייבים לעבור במעבר הגבול ממש פעם בחצי שנה, מה שאנחנו קוראים "הבוטק'ה", לענות על שאלות ולשלם שישה דולרים לאדם. בעבור התענוג המפוקפק הזה אורן ואני נעמדים בתור חדש, הפעם בתוך המבנה. אבל, יש גבול ליכולת ההתאפקות של ילד בן חמש, אז קודם עומדים בתור לשרותים. ואז בתור לשוטר הנחמד. שעתיים עמדנו בתור. שעתיים ילד בן חמש עמד בתור. הוא לא פחות מגיבור בעיני. בדרך דיברנו, שחקנו משחקים ובעיקר כשהיה לו משעמם מספיק הוא הרביץ לי. מכיוון שאורן עכשיו בענייני minecraft אז עכשיו אני יודע הכל על שלל היצורים שיש במשחק. זה המחיר, אני מניח. 

בשאר הזמן, הילד היה עסוק בלשחק עם הילדים האחרים שנתקעו בתור איתו. עם אחד מהם, ילד הודי, לא היתה לו שפה משותפת, אז הם שחקו במשחק האוניברסלי של הבנים באשר הם שזה לעשות פרצופים וקולות מגעילים. אני התבוננתי בסביבה. ראיתי למשל זוג מבוגר, הוא אמריקאי והיא סינית, שמצאו והתחברו בתור לזוג צעיר דומה (אמריקאי וסינית). זה היה חמוד וקצת דוחה בהשלכות שלו. אבל חמוד. פגשתי גם חבר מהלימודים ודיברנו קצת כל פעם שהתור הנחשוני העמיד אותנו קרובים מספיק. מאחוריו עמדה מישהי שנראתה לי למשך כמה זמן כמו בחור. רק אחרי שנעצתי מבט ארוך יותר הבנתי שמדובר בבחורה יפה, שעשתה כל מאמץ להסוואה. בכל מקרה, כנראה שנעצתי יותר מדי מבטים וקיבלתי חיוך. החיוך הזה נשאר איתי לשארית היום. חשבתי על זה שהגוף שלנו מחליט בעצמו את מי אנחנו אוהבים ואת מי לא, בחלק שאחד מהפרופסורים שלי קורא המוח הקר, כלומר האונה הזאת שנשארה לנו מהזוחלים וממה שבא לפניהם שיודעת לעשות החלטות מהירות. לאותו חלק במוח שחושב ועושה חישובים מושכלים הוא קורא המוח החם או המוח האיטי, ויש לו כמובן שימושים. 

ראיתי גם נערה אינדונזית (אני חושב) עם חולצה של SNSD (תגגלו) וממש התחשק לי לבוא אליה בקטע של "אחותי!" אבל התאפקתי כדי לא להפחיד את המשפחה שלה שנראו גם ככה מבוהלים קצת. בכל מקרה, לקחנו את החבילות שלנו, עצרנו בדואר, ואפילו אצרנו לקפה במאפיה שכונתית קטנה שצופה אל הים. שתי אחיות מנהלות אותה, ורואים שהן אחיות. עכשיו כשאין בית ספר, הבנות שלהן (שנראות כמו שיבוטים קטנים שלהן) עובדות איתן במאפיה. אורן בחר nanaimo bar ואני טוסט וקפה. הן התעניינו בנימוס במבטא שלי ("איזה מבטא מעניין יש לך ... מאיפה הוא?" פוליטיקלי קורקט למשפט "אני רואה שאתה לא מכאן") ואני התחמקתי בטריק חדש שלמדתי (החמאתי לה בחזרה על המבטא היפה שלה). בדרך כלל אם אני אומר שאני מישארל אני מקבל משהו בנוסח "ממש לא שומעים עליך" שזה הפוליטיקלי קורקט ל "ציפינו שיראלי יהיה יותר עם נשק ... או משהו ...". אבל היה כיף. 

בדרך חזרה  עמדנו שוב בגבול, וגם בפקק. הפעם הייתי חכם מספיק לעצור להפסקת פיפי בתחנת דלק, אבל כנראה לא מספיק חכם כי אז נתקענו בפקק של שלוש שעות (!) במנהרה (!!) מה שבסוף שבר קצת את אורן. אני רק אגיד שלעמוד בפקק במנהרה זה אפילו יותר מפחיד מלעמוד ככה סתם. לסיום סיומת, בדרך לוונקבור נסענו מאחורי חבדניק עם חנוכיה על האוטו. הנה תראו.

אבל מה - יש לי פלייר חדש למוזיקה, אוזניות, והכי חשוב ג'קט חדש של בננה רפבליק. כנראה שסנטה אוהב אותי השנה. 

עבר. 

ליאור כותב לי מייל. משהו מוזר עובר עליו, והוא זקוק לסוג של תמיכה צמודה. הוא אדם חזק בדרך כלל, יציב ולא כל כך משתף, ולכן אני מבין שהמצב חמור. מתיאור המצב לא נשמע שמשהו שונה מהרגיל. הוא לא מצליח לישון, ומתעורר אחרי שעתיים שלוש. אולי זה הלחץ של החיים, הילדים והעבודה והכל. אולי זה משהו אחר. הוא החבר הוותיק והיציב ביותר בחיי. גם במרחק של יבשות אנחנו ממשיכים בהתכתבות אינטנסיבית, שכוללת הרבה צילום, מכיון שזה העיסוק המשותף שלנו. הכרתי את ליאור בגיל שתים עשרה, על ידי חבר משותף, בתקופה שבה עברתי בדיוק ממערכת החינוך הדתית לחילונית. שנינו הפסקנו לדבר עם החבר המשותף, אבל נשאנו חברים. בגיל שבע עשרה היינו רצים ביחד על החוף. בגיל שמונה עשרה התחלתי לצאת עם מי שהיתה עד לא מזמן החברה שלו - הוא אפילו לא מצמץ ואמר שבאמת אנחנו יותר מתאימים. לא התאמנו, אבל זה סיפור אחר. בצבא חלקנו דירה, בהרמוניה כזאת שהשכנים היו בטוחים שאנחנו זוג. בנות הזוג של שנינו בתקופה ההיא היו בלונדיניות (ככה יצא), ודעתניות. אני עדיין חושב שהייתי עובר לגור איתו בשניה, וחי טוב יותר בהרבה. אחרי שבוע של אימיילים אינטינסיביים בכל שעות היממה המשבר חלף לבנתיים. לא ברור לי מה עשיתי, אם בכלל.

הווה.

אח שלי בא לביקור. מכל בני המשפחה אנחנו הקרובים ביותר, בגיל ובמנטליות. הוא הוט-שוט בחברה טכנולוגית גדולה. עובד שעות ארוכות, ומטפח משקל עודף, צרבת והפרעות שינה שבאות עם התפקיד. ממש כמו פעם, הוא מגיע לסוף שבוע בדרך חזרה מהמשרד בקליפורניה, וחמש דקות אחרי שהוא בבית הציוד שלו מפוזר באופן הומוגני על כל הבית. זה כולל כמובן לפטופ, טבלט וטלפון, ועוד שלל ציוד אלקטרוני. הוא מביא מתנות לילד ומחליט לבשל במקומי (מה שמעצבן אותי מאוד כי כשהוא מבשל המטבח נראה כמו אזור אסון אחר כך). הוא מעיר לי על הרגלי האכילה שלי, מה שתמוה כי אני לא מסתובב עם משקל עודף. הוא מוכר ומעצבן בו זמנית. מעיר לילדים שלי (מי הרשה לו?) ומסדר לי את ארון התבלינים מחדש. אני נהנה מחברתו אבל אחרי שלושה ימים אני מרגיש הקלה גדולה ללות אותו לשדה התעופה בשעת בוקר מוקדמת. 

עתיד.

יום אחד אורן לא יזכור את כל זה. אולי זה יהיה ריטלין ואולי לא. אולי דברים יסתדרו מעצמם, אבל כנראה שלא. הוא לא יזכור תאונות פיפי, או כמה קשה לגרום לו להתרכז מספיק זמן כדי להוציא ממנו תשובה. לא יזכור שהיה צריך חצי שעה של עבודה קשה כדי להוציא אותו מהבית, ופחדנו לצאת איתו לקמפינג. הוא לא יזכור כלום ואנחנו לא נגיד. אנחנו נשאר עם הזכרון הזה מבעבע, בלי שאף אחד ידע.  

אם אין לכן ילדים עדיין, בבקשה אל תקראו את הפוסט הזה. לא רוצה את זה על מצפוני.

רק להוציא קיטור. 

אתמול היה אחד מאותם ימים. יובל מתחיל גן חדש ולכן הוא ב gradual entry, מה שאומר שהוא עושה רק כמה שעות ביום, וכל פעם קצת יותר. שטות, אם שואלים אותי, אבל אף אחד לא שואל. בבוקר, מסיון נושאר לשים את אורן בבית הספר ואת יובל בגן בזמן. מסובך לתזמן, והקרח הזה שמכסה את הכל הופך כל דבר לקשה יותר. לאורן יש הליכה של עשרים דקות ויותר לגן, ויובל בתשע כבר עייף, אז מתפצלים. אני מגיע מוקדם ומתמקם, אבל הגננת הנוספת מגיע רק בתשע ורבע, אז אני ממתין שם. יובל שכבר הבין את הפרינציפ, ולא מניח לי לרגע. הוא בידיים שלי כל זמן שאני שם. כשאני עוזב אותו הוא כבר תשוש, ובאמת נרדם בידיים של הגננת. 

זוגתי בנתיים בדרך מבית הספר לרופא ולקניות לפני שאוספים את יובל. אבל הגננת מרדימה את יובל באחת וחצי, ואז יוצא שכולנו צריכים להמתין לשניה שהוא יקום. הוא כמובן מתעורר בחמישה לשלוש, וזה קצת עצוב כי אורן מסיים בשלוש. אנחנו טסים לשם ברכב, עם יובל עצבני אחד שרק התעורר. בבית הספר מתרגלה שהיתה תאונת קקי קטנה, דקה לפני סיום השבוע. אני מוצא את עצמי מחזיק יובל צורח אחד בידיים, בזמן שהיא מנסה לנקות את הילד ולהחליף לו תחתונים ומכנסיים. זה מביך, ולא נעים, ולא ברור לנו בדיוק למה הוא לא ביקש מהמורה לצאת לשרותים. לזכותו אני אגיד שהיא קנדית פלגמטית כזאת, וגם אני מרגיש לא נעים לדבר איתה. 

משם לבית. כביסה, כביסה, כביסה. כל דבר שנגע בילד נכנס לכביסה, כולל הבגדים שלנו. ממילא הכל מכוסה בבוץ מהדרך הביתה. בבית אנחנו מגלים גם שמישהו פרץ לנו למחסן, וגנב (הו, כמה מוזר) תיק ספורט, מזוודה, מברשת שיער, שמפו ומשקפי צלילה. נדמה לי שגנבו גם בקבוק יין אחד. רק על משקפי הצלילה אכפת לי, הם היו ממש מצויינים. 

אז אנחנו מתבאסים בשקט אבל מנסים לשעשע את הילדים לפחות כי בחוץ גשם שוטף. אני עושה בורקסים. יובל מטפס על השולחן ומעיף כוס קפה. שברי זכוכית בכל מקום. הספונג'ה המהממת שעשינו מוקדם יותר הלכה. בזמן שאני מרים את הילד (שרוצה מאוד לבדוק מה הזכוכית עושה ואם זה טעים) והיא מנקה את השברים, הבורקסים נשרפים טוב טוב. עד שאני מגיע אליהם נשארת רק עננת פחם קטנה. את נוזל השטיפה אנחנו לא מצליחים להוציא מהמחסן. בגלל הקור העז המנעול נוטה להתקע. כמה אירוני, שדווקא לנו המחסן לא נפתח.  

כדי לסיים את היום היפה הזה, גם מנגנון ההדחה בשרותים נשבר. זה רק ככה שישאר טעם טוב למחר. 

***

בשעה תשע וחצי הילדים במיטה. אנחנו יושבים שבורים בסלון ולא יודעים מה לעשות. הבית, שבבוקר היה נקי שטוף ומסודר, נראה כאילו מישהו פרץ והשחית אותו. יש אוכל בשטיח, ספרים בכל מקום, קרעי נייר (?), ובוץ מעורבב עם עלים שהגיע מבחוץ. יש כלים בכיור ואודי פחם בתנור. מחר יהיה יום טוב יותר, אבל אם לא אני שוקל קריירה שניה באלכוהוליזם.