ועכשיו ברגש

קטנה היא ארץ ישראל ואנשים בה מעט. ואף כל פי כן, דַּרְכֵּיהָ צפופות, ובְּנֵיָה מהירי חימה ורמי קול, זריזים לשמוח וזריזים לכעוס. נוהגים הם מהר מהר בכבישים, אולי מתוך שהזמן קצר והמלאכה מרובה. בחפזונם הם מרבים לצפור והמשובחים שבהם נוהגים להאט מעט ולקלל באריכות. מתוך שמרגישים הם קירבה זה לזה, ירבו לתת עיצה טובה ולספר לך את כל אשר עלה בדעתם. בבית, בדרכים ובשוק - הכל נוהגים זה בזה דרכים של קרבה מופלגת. 

וקפה יש בה בארץ הקודש, משובח וזול. בכל אשר תפנה, הקפה טעים ומוכן כהילכתו, וכבר עלה בדעתי לשאול מדוע אין אדם אחד בכל צפונה של אמריקה שיכול להכין כך קפה הגון. בצערם הגדול של בני הארץ מכל הכעס והתוכחה, עוצרים הם לשתות קפה ערב ומתנחמים. בשל כך מרובה הקפה בארץ. אולי זאת גם הסיבה שכולם כל כך עצבניים. 

מוזר. ממש מוזר. 

זאת המחשבה שעולה לי בראש מדי פעם. המחשבה שעלתה לי בראש בזמן הטיסה. 

הטיסה עצמה היתה לא נעימה. כלומר, השלב הראשון מוונקובר ללונדוון לא היה נוראי ממש אבל ההמתנה הארוכה עד אליו גרמה לילדים להשתגע. אני ישבתי בשורה שמאחוריהם. הם הלכו לישון מוקדם יחסית, אחרי קצת בכי ומצוקות, ואני נשארתי תקוע במושב מרכזי ובלי יכולת להרדם ממש. מימיני ישבה בחורה אירית מקסימה, ומשמאלי גבר ספרדי חייכן. כשקיבלנו את האוכל כולנו ביקשנו יין, והאירית עשתה איתי לחיים בלי מילה. אחר כך הם נרדמו שניהם, עלי, לשבע השעות הבאות של הטיסה, ואני נשארתי כמו תמיד עם הרהורים. ראיתי סרט אחרי סרט, והתמקדתי בסרטים מטופשים ככל האפשר. 

הית'רו היה נוראי. איזה שדה תעופה מזעזע. כאילו מישהו חשב ותכנן איך אפשר לעשות שדה תעופה מודרני, יעיל וסימפטי, ואז הלך ועשה הכל הפוך. אם היה מקום מוזר זה הית'רו, שדה התעופה שהתעקש שילד בן שנתיים יצעד דרך מגלה המתכות לבד ואז גם יעבור חיפוש, משל היה מבריח סמים מדופלם. אני מחייך לבבון במדים בנימוס ואז אומר לאשתי משהו בנוסח "איזה חבורה של דגנרטים" - ואז מקווה שדגנרט היא לא מילה שעוברת שפות בקלות. בהית'רו גם שמעתי את העברית הראשונה שלי למסע. המילה הראשונה ששמעתי בעברית היתה "מטומטמת". במטוס כבר הייתי מוקף באנשים שלא היה לי צורך להיות במחיצתם, ובכל זאת אני לא זוכר עוינות מיוחדת. מה שכן, הילדים כבר בעטו, בכו והשתוללו, הרבה מעבר לנקודת השבירה שלהם. צר לי עליהם שתהיה גם טיסה חזרה. כל הטיסה חשבתי לעצמי כמה הכל מוזר. אפילו המבטא העברי היה לי מוזר. 

ואם זה מוזר, זה עוד כלום לעומת מה שחיכה לנו בשדה התעופה: הרבה יותר מדי משפחה, דורשים תשומת לב מחבורה של אנשים עייפים ושבורים כמונו. 

ומאז, כבר שלושה ימים, חיים בלילה, ישנים ביום. עייפים וסהרוריים כל הזמן. הג'ט לג קשה יותר לצעירים, והשעון שלהם מסרב להשתנות, כך שכולנו סובלים פעמיים. ובכל זאת, היום היינו אמיצים ונסענו ללטרון (נהיגה בארץ גם זה משהו לכתוב עליו, למרות שמוזר הוא לא התואר הנכון - אולי מבהיל). למה לטרון? טוב, כי זה לא דורש להכנס לגוש דן והתנועה פחות או יותר ריקה, כי יש שם סטקייה ובכלל כי זה יעד. הילדים קיבלו גם לראות טנקים, כי אם כבר אז למה לא? עכשיו יצא בתמונות שהגענו לארץ וישר רצנו לצלם את הילדים עם כלי נשק. בלטרון היו דוברי אנגלית לרוב, חמושים בכיפה סרוגה ומצלמות. הילדים שלי דיברו איתנו אנגלית כמובן, ואז כשהשומר החביב שעל מאיפה אנחנו - ענינו "רחובות" ובילבלנו אותו קצת. זה היה נחמד. 

מוזר לי גם ילדים שמדברים עברית בלי מבטא, ולעומת זאת עם מבטא. הכסף שמבלבל אותי (לשטר של החמישים יש צבע כמו לשטר הקנדי של העשרים, ובמטבעות העשר נראה לי כמו הדולר ולעומת זאת השקל כמו עשרה סנט). בקיצור - ארבע שנים זה הרבה מדי זמן, ואני מרגיש כמו אסטרונאוט בחלל. 

מחר אנחנו טסים לארץ, ואני בחרדה נוראית. לא יכול לנשום. הטיסה מפחידה אותי. הארץ מפחידה אותי. אני יודע שברגע שאני אהיה על המטוס תהיה כבר הקלה, אבל בנתיים צריך לנקות, ולארוז, ולזכור ומה יהיה?