ועכשיו ברגש

רציתי לכתוב משהו אחר, אבל קראתי קצת חדשות והייתי חייב להגיב. 

אני לא מת על קנדה, וממש ממש לא מת על קנדים. כתבתי כבר פעם רשימה ארוכה כזאת של הדברים שאני לא אוהב. אבל בשנים האחרונות אני מתנייד בתחבורה ציבורית, לטוב ולרע, ולכן חייב לספר איך זה נראה מהצד שלי. רוב חיי נסעתי באוטובוסים, גם בארץ ובוודאי שגם כאן. תקופות מסוימות היה לי רכב, אבל אני חושב על עצמי כמי שהפך להיות משתמש-מומחה בתחבורה ציבורית. 

יש אוטובוסים לכל מקום. ואם אין אז יש מעבורת או רכבת שממשיכים את הקו. הם מגיעים בשעות קבועות, ואפשר לדעת באיזו דקה הם אמורים להיות בתחנה מסויימת. האוטובוסים, חלקם חשמליים וחלקם על דיזל. מלפנים יש מקום לתליית אופניים. מהדלת של הנהג יורדת רמפה לכסאות גלגלים או סתם גברות ישישות, והאוטובוס יודע להנמיך צד אחד כדי שאפשא יהיה לעלות עם עגלת תינוק. יש שני מקומות לנכים, ואם אני עולה עם העגלה מפנים לי אותם בלי מילה. כבר קרה והנהג אמר בנימוס לנוסע לזוז עבור עגלת נכה או עגלת תינוק. אם צריך חצי אוטובוס ירד בגשם, כדי שישירה אחת תוכל לעלות. האוטובוס גם מקריא תחנות לטובת מי שקשה לו, ורוב הנהגים שמחים לספר לך מתי לרדת ולאיפה אתה צריך ללכת. חלקם לא, אבל תמיד יש כאלה. 

יש קוי אוטובוס בלילה. יש קוי אוטובוס בסופי שבוע ואפילו בחג מולד. תמיד יש מי שדווקא יום ראשון אינו יום החופש המועדף עליו, אלא שישי או שבת, או אפילו שלישי, ולכן תמיד יש נהגים ששמחים לנהוג ביום ראשון ולקבל חופש בשבת בתמורה. ככה זה בתרבות מהגרים. 

אני לא אוהב תחבורה ציבורית, ולפעמים הנהגים פוצים ממש, אבל אני יכול להגיע לכל מקום במחיר סביר, גם אם אני ישיש או נכה או אבא עם תינוק בעגלה.

אני יכול לחשב כמה זמן הנסיעה תמשך, ומתי האוטובוס יגיע. מכיון שאני סטודנט, אני מקבל גם חופשי שנתי במחיר הקרן - יוזמה של אגודת הסטודנטים. ואפילו שסוף כל סוף עשיתי רכב קואופ, אני עדיין לוקח אוטובוס ברוב המקרים. 

זה לא טקסט פוליטי. התנאים כאן לא דומים לישראל (ודרך אגב - במובן מסויים מסובך כאן הרבה יותר). התחבורה הציבורית כאן נועדה לפתור בעיות שיש כאן ולא שם. אבל, לפעמים אם רואים דוגמה פועלת אפשר להתחיל לדמיין פתרון.

פעם, לפני כמה שנים, חבר אחד לעבודה נסע לחיות שנה במנהטן בעקבות עבודה שקיבלה אשתו. כשחזר, דיברנו והוא סיפר לי שדווקא שם בניו-יורק, הוא למד משהו עלינו הישראליים. לטענתו הדבר האחד שמכלה כל חלקה טובה הוא הרגש הידוע כאן בשם "לא לצאת פראייר". הרגש הזה, הוא אומר, הוא זה שגורם לנהג לנהוג בשוליים, לעובד ממורמר לקחת נייר הדפסה וכיוצא בזה. אוי, כמה שאני מבין אותו עכשיו.

יש משהו בקהילה הישראלית כאן, שגרם לרגש הבסיסי הזה לצאת משליטה. זה בסדר בעיני לשלב צרכים אישיים בתקשורת היום-יומית. אבל הם פשוט הפסיקו לנסות להיות אפילו נחמדים. בדיוק שחשבתי שנשארו לי רק שני חברים ישראליים, הלכו שניהם וקלקלו את האוירה. והרי הסיפור. 

אחד מהם, גולש מומחה, סיפר לאחרונה שברצונו ללמוד סקי. השני, ללא שום קשר, סיפר שקיבל הסמכה להיות מדריך סקי. זאת השנה השלישית שלי פה, ומעולם לא גלשתי, מסיבות כלכליות וטכניות. הפגשתי בין שניהם, ואמרתי, שאם נרצה נוכל לפחות לגשת שלושתנו לאתר, מתוך מחשבה שנעים וטוב יותר לבלות בשלושה. אז, מסתבר שהם נוסעים בלעדי כבר חודש, ומקפידים להסתיר את העובדה. זה קצת מעליב ומשפיל, במיוחד לאור העובדה ששניהם כנראה מרגישים לא בסדר עם זה ומסתירים את הנסיעות שלהם באופן פעיל. 

נעלבתי. מותר לי. 

ואז, בדיוק כשהחלטתי שאני לא רוצה שום קשה עם אף ישראלי, בא חבר מהצבא (שגר מעבר לגבול כאן) לביקור בעיר, יחד עם בן זוגו. הוא טלפן, וקפץ ואסף אותי וזוגתי לטיול רגלי בפארק העירוני המהמם שלנו. הוא הזמין אותנו לסושי, ודאג באופן כללי שהיום יהיה נחמד ומוצלח. היום הוא אפילו קפץ הביתה עם קיורטוש (מאפה הונגרי, מאוד טעים). סתם ככה. אז בנתיים האמון שלי בבני אדם חזר (באופן זמני). 

ימים מוזרים. חופשת הקריאה התחילה. מוסד מוזר במקצת, חופש של שבוע בסוף פברואר, אמצע הסמסטר השני, שנולד כנראה כי החורף עלה לכולם על העצבים. כבר עכשיו הימים ארוכים יותר, קצת יותר חם ולכן גם גשום. בחנויות הפרחים מוכרים נרקיסים ויקינטון, פרחי חורף אצלנו ופרחי אביב כאן. עוד מעט, פחות מחודש, תתחיל הפריחה של הדובדבנים והשזיפים. בנתיים אני נמצל את החופשה לקרוא - ללימודים וגם סתם ככה, כמה ספרים של רוג'ר זילזני ושל פטרישייה מק'קיליפ שלא קראתי כבר הרבה שנים. תפשתם אותי. 

אנחנו הולכים לישון מאוחר יותר ויותר. בין החובות והריצות, רק בלילה נהיה מספיק שקט נפשי. לקרוא או לכתוב. בבוקר אנחנו הפוכים ועייפים. זה לא אידאלי. זוגתי הבינה סופית שאפילו עם קורות החיים המושלמים שלה, וכישורי הראיון הטובים, עבודה לא תצא לה. היא עומלת על הקמתו של עסק פרטי. פרטים בהמשך. אנחנו גדלים. 

וגם הילד שלי גדל. מדבר יותר אנגלית, פחות עברית (אפשר בכלל פחות?), אבל מנסה לשיר שירים בעברית כמו "פילפילון", "פזמון ליקינטון" ו-"אוניית כנפיים". לפני השינה הוא מכריח אותי לשיר איתו, ואת המילה יקינטון הוא צועק. זה מאוד חמוד. כל המילים השימושיות הן באנגלית: sit, wait, stop, come here, no. האנגלית שלו יפה ועגולה, האר עגולה ואמריקאית, הדבל יו והטי הייץ' בדיוק במקום. הוא אומר apple, ואני יודע שלעולם לעולם אני לא אצליח להגיד את המילה הזאת, הפשוטה ביותר בשפה האנגלית, יפה ונכון כמוהו. 

היום יצאתי מהקמפוס לשתות קפה. פגשתי גם פרופסור ואמרתי שלום. הזקן היה מלא בפרורים מהאוכל, וזוגתי השתדלה לא להביט. 

מחר נצא לעשות קניות ועל הדרך אולי נשוטט ברחוב הראשי. את שאר הזמן אני מנצל כדי לתרגם ולכתוב. במאי אני מעביר שעור אחד אצל המנחה לשעבר שלי (באוניברסיטת תל אביב), ומקריא מאמר בכנס. בנתיים אין לי אפילו שלד, אז זה זמן טוב להתחיל. רגע לפני שאני הולך איורון קטן מהטקסט שאני מתרגם. כתב אותו יוּן הְיוּ (1617-1680) שכמו סוקרטס הוצא להורג בבליעת רעל.