ועכשיו ברגש

שוב הילד חולה, ובעקבותיו גם אנחנו. הוא השתעל כל הלילה ולא הצליח כל כך לנשום. קיבלנו בסוף שעתיים של שנת תשישות.אחר כך הלכתי כמו זומבי כל היום, פספסתי את כל המשימות שלי, ורק הצלחתי לקחת ספר מהספריה. הבית מלוכלך ומבולגן והמקרר כמעט ריק.  

היום יום השנה לסבא. הוא נפטר לפני עשרים ושתיים שנים, קצת אחרי מלחמת המפרץ, ועדיין זה נראה לי כמו אתמול. אני מוצא את עצמי חושב עליו הרבה. על השתקנות שלו שנראית לי עכשיו פחות כמו חידה ויותר כמו תשובה. חרטות וגעגועים.

בשבוע הבא כנס. הנייר שלי עדיין לא מוכן, ולא עשיתי אפילו הרצה יבשה אחת. גם המצגת שלי עדיין בוסרית ומבולגנת. אין לי אפילו מתי לטפל בזה. נכון, מדובר בחמש עשרה עד עשרים דקות בלבד, אבל זה קהל הבית שלי ולפשל כאן יהיה איום ונורא. לפחות קיבלתי פאנל נחמד בחדר שאני מכיר היטב. יותר מהכל מלחיץ אותי הזמן הקצר - לדבר שעה מול קהל של מאתיים דווקא אין לי בעיה. את זה כבר עשיתי.

באותו השבוע אני גם צריך להפגש עם אחד מהמרצים שלי, לקבוע את רשימת הספרים לבחינות המעבר שלנו, שמוכונות כאן בחינות מקיפות או comps בקיצור. הוא ידוע לשימצה, ואני מחבב אותו ומפחד ממנו בו זמנית. 

בעולם מושלם אני קם בשבע בחיוך, ומתחיל לטקטק את הבית, מוציא את הילד לגן וממשיךבעצמי ליום פורה וחיובי באוניברסיטה. למעשה אני ספק צולח ספק מתרסק לאורך היום, מאחר ממשימה למשימה. וכל החובות הקטנות שנערמות וממתינות מחכות כי אני עייף, וכואב לי הגב ואין לי כוח כבר. 

טיול לשוק היום, לרגל סוף החופש הקצרצר שלי. 

בשוק הפונג'בי, מנגו ירוק לעמבה, תבלינים שיש רק בחנות הודית וכמה ירקות קטנים ויפים למילוי. בחנות הקוריאנית בשר לבולגוגי, קצת קימצ'י לנשמה, אנזים לשיכר-אורז, ועוד כמה הברקות קטנות. בכל העיר הזאת אין קצת ממרח תמרים לרפואה. 

בבית שיעור עמבה לחברה ישראלית ממוצא עירקי, בתמורה לשיעור קובה (אני עושה קובה אבל לה יש טכניקה אחרת לגמרי שאני מת ללמוד). במקרר מחכה בצק לאוזני המן שזוגתי עשתה, ואני רק צריך לבחור מילוי. 

בבית בולגוגי וביבימבפ לארוחת ערב, ומוס תפוזים מפונפן - שעה לעשות ודקה לאכול. 

מזה כחצי שנה שאני חבר במועצת ההורים של הגנים שלנו. אל יקל הדבר - למעלה מחמש מאות ילדים מפוזרים בעשרים ומשהו מסגרות, מדובר במבצע של ממש. פעם בחודש אנחנו נפגשים ודנים בנושאים שעל הפרק. מדובר בחברת נשים, ועד אתמול היה רק עוד גבר אחד חוץ ממני. לכן גם, השפה היא שפה נשית, ולפעמים זה נראה כמו מעגל סורגות ולא מועצה. על הפרק השנה עומדים רעלנים. בהתערבות כמה מההורים רוצים לסלק את הרעלנים המסוכנים מהגן: קרם שיזוף, סבון וחטיפים. הדאגה במקום - יש לנו כמה ילדים שאלרגיים לקרם השיזוף, וכמה ילדים שסובלים מאקזמה קלה (שהסבון מחמיר). ובכל זאת, כבר חודשים המועצה מדברת על זה. הוקמה קבוצת עבודה: כולן בעלות אינטרס, מהסוג שנקרא כאן לפעמים crunchy mom (גם אני קצת כזה, מינוס האג'נדה הפוליטית). 

השבוע התווספו אלינו שני גברים נוספים. האחד מיקרוביולוג והשני רופא. במקרה לגמרי גם הילדה של אחד מהם גם היתה בגן שכמעט ונסגר בגלל מגיפה כלשהי. הם היו בעיקר צופים מנומסים, כנהוג בפגישה הראשונה שלך שבה אתה בעיקר לומד מה קורה. עד שהגענו לרעלנים. ראינו מסמך עבודה והאחראית העירה כבדרך אגב שהם כבר מחליפים את הסבון באחד הגנים לסבון שיש בו פחות חומרים פעילים. ואז השניים התפוצצו, ואמרו להן בדיוק מה הם חושבים מבחינה מקצועית. אני חייב להגיד שמזמן לא נהניתי כל כך. פעם ראשונה שקורה משהו בפגישה.

המיקרוביולוג הוא גם ישראלי לשעבר, כך מסתבר, אז אחרי המועצה דיברנו קצת בלילה הקר. הבנות שלו מדברות רק אנגלית (פלוס "אבא"). אולי נעשה playdate. נראה. 

***

חוצמזה לפעמים נופלת על האדם עצבות שאין איך להסביר אותה. בזמנים כאלה אפשר לתת לג'אנט לשיר את porque te vas. כמה סקסית שהיא היתה, אפילו בבגדים שהיו עוברים בבני ברק. זה לא במחשוף, זה בעיניים. "מתחת לצללים של פנס הרחוב הם ישנו, כל הדברים שלא נאמרו יישנו שם". השיר הזה  גם היה פעם בסרט שנקרא קריאת העורב (Cría cuervos). סרט עצוב וחזק.