ועכשיו ברגש

היום, סמוך לחצות, סבתא שלי נפטרה. 

ההודעה תפסה אותי בחוץ, בגשם. טקסט קצר מאבא שלי שמבקש לדבר איתי והבהיר לי שמשהו רע מכיון שאבא שלי לעולם לא אומר ""אנחנו צריכים לדבר".

היא נולדה באזור החיץ שבין אוסטריה, הונגריה וצ'כוסלובקיה, שאריות של האמפריה האוסטרו-הונגרית הגדולה. הבית שלה היה עשיר, בורגני, משכיל. היא קיבלה השכלה שמעט אנשים יכולים להתגאות בה. ואז הגיעו הנאצים. בין גיל 18 לגיל 19 היא עברה מאושוויץ לבירקנאו, ואז לאלנדורף למפעל פצצות. בצעדת המוות שלהם, הקבוצה שלה, האחרונה בשיירה, ניצלה ממוות ושוחררה. זה היה השלוש עשרה באפריל, שלושה ימים לפני יום הולדתה התשע עשרה.

אחר כך קרו עוד הרבה דברים. ילדים, עליה, קיבוץ. שני ילדים מתו בזה אחר זה ממחלה מסתורית (CF, מסתבר). היא עברה לעיר והתחילה מחדש. פעמיים כמעט מתה: פעם אחת בכפר החורש, הגוף הפסיק לעבוד והתחיל לקרוס. הרופאים אמרו לסבא שלי לקחת אותה למות בבית, בל הוא העביר אותה לגבת, ושם היא פרחה שוב. אחרי מות הילדים היא הפסיקה לאכול ושקעה, אבל גם אז סבא שלי שאהב אותה מאוד מצא דרך להציל אותה.

בין גיל שלוש לשלוש עשרה גדלתי אצלהם בבית. אני זוכר ארוחות צהריים שקטות על שולחן פורמייקה לבן שצמוד לחלון. היה אוכל טוב, והריח משך את ההחתולים שנעמדו על אדן החלון. זוכר את המסע הקטן לבית הכנסת בשבת בבוקר, ואחר כך ארוחת בוקר שכזאת. שיחות, שיחות, שיחות. העיניים שלה היו כחולות, כמעט לבנות (כמו מים שמשרפו, אני זוכר שחשבתי), והבמט חופר לך מתחת לעור. חדת מחשבה וחדת אבחנה. הגוף כולו בתנועה כל הזמן, כמו אורן. אני זוכר שעורי לטינית מאולתרים, שיחות על פילוסופיה, בישול, שירה, אהבה. 

היתה לה אמונה מוזרה באנשים. פעם תפס אותה ברחוב אדם שטען שהוא זקוק לכסף כדי לממן ניתוח לאשתו. היא שלפה את כל מה שהיה לה בארנק, מאתיים וחמישים שקלים בערך, הון של ממש באותם הימים, ושמה לו ביד. הוא רשם את השם שלה בפנקס קטן והודה לה. כשסיפרה את הדבר לסבא שלי הוא צעק עליה שהיא זרקה את הכסף לפח, וכולנו שכחנו מזה. שנה ומשהו אחר כך מצאנו אותו עובר דלת דלת בשכונה ומחפש אותה. היתה לו ביד מעטפה עם הסכום המדויק. 

היא מתה בשקט ושלווה, בזמן השינה. כמעט בת תשעים. אמא שלי, אני ואחי, כולנו נמצאים רחוק כרגע, ונדמה שרק כך יכלה למות בשקט. עם לכתה, העולם נראה לי קטן ואפור יותר. 

קרכאן בזמן האחרון, באופן מאוד לא וונקובראי, למרות שאם אני משווה לשאר צפון אמריקה מצבנו מצויין כנראה. ובכל זאת, הרבה לילות הטמפרטורה יורדת מתחת לאפס (מינוס עשר מעלות!). היום הטמפרטורות עלו מעל לאפס, ואנחנו יצאנו קצת החוצה לקפה מפונפן, לפני שהשמש תעלם והגשם יחזור. בבית הקפה כמובן רוב השיחות נסובות כל מזג האויר - והשאר על סוצ'י.

ואגב סוצ'י, ראיתי שתי דקות מהפתיחה (אין לי סבלנות לשטויות) אבל שמתי לב שהמצלמה התעכבה שניה על יציע האח"מים. אני כמובן לא מזהה אף אחד, וכולם נראו אוליגרכים, אבל חשבתי לעצמי על האוסף המפוקפק של האנשים שיושב שם והגעתי למסקנה שזה בטח המקום הכי בטוח עלי אדמות כרגע.

בדרך חזרה מצאתי מלפפונים קטנטנים, שכנראה נולדו בחממה, אבל הם כל כך שימחו אותי שמיד קניתי קילו כדי לעשות חמוצים אמיתיים.

***

אני מבלה את הימים שלי בריצה בלתי פוסקת בין משימות הבית למשימות הלימודים. בעצם, אני מבלה כל כך הרבה זמן במשימות קטנות, שאין לי ממש זמן לעשות שום דבר כמו שצריך. השלב שבו אני נמצא, קריאה אינטנסיבית (יש לי רשימה של בערך מאה ספרים ומאמרים שאני צריך לסיים ולזכור) לא מפיקה תוצר שאפשר לראות, ולכן למראית עין כלום לא קורה. ובכל זאת, קריאה אקדמית היא משימה תובענית, במיוחד של טקסים מופשטים במדעי הרוח. 

בלילות לעומת זאת אנחנו ערים. ליובל יצאה שן ראשונה, ונראה ששניה בדרך, אז הוא ממש מעיר אותנו כל שניה. יש לו גם ראות בריאות, ולכן שלושתנו בסוף מתעוררים. אני פחות עייף ממה שהיה עם אורן, אבל בכל זאת העייפות גורמת לי לעשות דברים מטופשים.

***

אני כמעט ולא מדבר כבר עם ישראלים. היתה לי כאן מכרה שאיתה הייתי נפגש לקפה זריז פעם בשבוע - בין השעור שהיא מלמדת לשיעור שלי. היא עברה רחוק מאוד ויצאה לחופשת לידה, ולי אין עם מי לדבר. לא היינו ממש מדברים על כלום, ילדים, מנשאים וטכניקות להכנת חמוצים, ובכל זאת חסר לי לדבר עם מישהו בעברית. האנגלית שלי נהדרת, ואני מדבר אנגלית מגיל שמונה בערך, אבל לעולם לא תהיה שפה שתוכל להחליף את העברית. זה גורם לי לחשוב על סבתא שלי, עם ההשכלה המושלמת שלה, הכתב הרהוט והקליגרפי שלה, שלעולם נתפשה בסביבה דרך המסננת של המבטא (ההונגרי), האותיות המגושמות בעברית, ושגיאות הכתיב.

פעם בארוחה משפחתית, מי שהיום היא אשתו לשעבר של הדוד שלי עלבה בה: היא רמזה שהיא סנילית, והניחה שהזקנה הסנילית לא תבין את הרמיזה בכל מקרה. סבתא שלי ענתה בתמורה עלבון בלטינית (שרק אני מבין כמובן). זה עבר בתור מלמולים של זקנה שלא כל כך בסדר בראש, אבל אותי זה הצחיק. גם אותה כנראה. 

***

עכשיו סתם בא לי לעשות כרוב כבוש. זה מוזר ? 

יובל גדל.

הכל משתנה כל הזמן. לפני שבועיים מתישהו שמנו לב שיובל מנדנד את עצמו קדימה, בתנוחה שהיא ההתחלה של הזחילה. אצל אורן הכל היה מהר כל כך שבקושי היה זמן לב לשים לשלבים. (הוא אחד מאותם ילדים מוכשרים פיסית. אני יודע שהרבה אומרים את זה, אבל אני לא מדבר על ללכת, זה בקטנה - בגיל שנה וחצי הוא כבר רכב על אופניים). אצל יובל אני שם לב לשלבים הקטנים. אז בשבוע שעבר הוא התחיל לזחול - למעשה יש לי את זה מצולם. הזחילה המהוססת הפכה לזחילה קצת יותר משמעותית, ועל שש, ואז הגיע גם ההתישבות. אז משבוע שעבר לשבוע הזה עברנו מילד נייח לילד שזוחל, מתישב ומרים את עצמו על רהיטים לעמידה. בעזרת הכוחות החדשים שלו הוא עסוק בלמצוא נירות וחתיכות אוכל שנפלו לאורן, וללעוס אותם. נראה לי שהגיע הזמן לסדר ולשטוף רצפה כאן.

אורן מתבגר.

זה קצת בגלל ה OT, וקצת בגלל יובל, וקצת בגלל שככה זה בחיים. הוא עבר לדבר שיחות משמעותיות (טוב, יחסית, בכל זאת...) זה כיף, ואני משתדל להנות מזה, אם אני זוכר. לצערי הוא ירש את הדבר הזה של המשפחה שלי - לדבר בשעות בוקר מוקדמות. ואני מדבר על לטחון. מצד שני, אני בכל זאת נמצא בזוגיות לא מעט שנים, ושכללתי את אומנות ההמהום לדרגת אומנות. עכשיו כשמזג האויר הוא רק קר (מינוס עשר היום בלילה) אבל ללא טיפת גשם, אנחנו גם יוצאים לרכיבת אופניים ביער, מה שמסתמן בתור הספורט והבונדינג שלנו. זה אף פעם לא היה נראה לי כיף, אבל בשבילו אני מוכן לעשות גם את זה.

ואני?

עסוק, מוטרד. למעשה הייתי כל כך חולה כל כך הרבה זמן השנה, שלא ממש חגגתי את יום ההולדת שלי. הבטחתי לעצמי לעסות בוקר של כיף רק עם עצמי, וזה עדיין לא יצא. בבוקר אני קם כל כך עייף שאין לי כוח לעשות משהו. זאת לא הדרך להתחיל שנה חדשה.