ועכשיו ברגש

עבודה מזדמנת קטנה, מהסוג שמדי פעם מציעים לסטודנטים - הרצאה פומבית. העבודה קלה, וממילא קציתי לשמוע את ההרצאה, אז למה לא? 

לדובר קוראים פייסל דווג'י (Faisal Devji), והוא בא לדבר על ג'ינה, האב המייסד של פקיסטן. תפקידי לעזור לקהל שלנו למצוא את ההרצאה. קר בחוץ וגשום, ואני לא לבוש בהתאם. את האורחים החשובים אפשר לזהות בקלות. לאנשים עשירים באמת יש סגנון שאפשר לזהות בכל מקום. המכוניות שחורות, מוכהות חלונות ומבריקות מנקיון. הלבוש - תלבושת אחידה של חליפות שחורות, עניבות כהות וטבעות זהב גדולות. הם לובשים את החליפות שלהם בטבעיות. הם בטח לובשים חליפה של ארמני אפילו לבריכה. בג'ינס ונעליים ריצה, אני בולט בניהם כמו אגודל כואב, כמו שאומרים באנגלית. הם עוצרים את הרכב בחינניות, וחוסמים את התנועה, בזמן שהם יורדים ושולחים את הנהג לדרכו. זה לא מדאיג אותם. הם אפילו לא מסתכלים לראות מי צופר. בדרך לקבלת הפנים הם דואגים שאדע מי הם, וכמה הם עשירים. אני תרמתי את הכסף להרצאה, אומרת אחת מהם, ונוקבת במספר שמשאיר אותי מודאג. הסכום הזה היה מסבסד דוקטורנטים רבים, כמוני, למשך שנה שלמה. חשוב לה שאדע. 

הדובר רהוט וקולח. הוא עולה לפודיום, ומדבר אל אולם מלא בחליפות, כאילו הוא מנהל שיחת חולין עם ידיד. הוא חושב על ג'ינה במונחים של ביוגרפיה. להבין את האיש, משמע להבין את הדרך שטבע ואולי קצת גם את המדינה שהקים. פקיסטן הוקמה שנה לפני מדינת ישאל, מאנשים רבים שקובצו מכל רחבי תת היבשת ההודית, בה היו מיעוט מוסלמי. ההקמה שלה היתה התירוץ הרשמי שאפשר את אותה הצבעה מפורסמת באו"ם, וכך גורל מוזר כרך אותנו ואותם ביחד, לדאבון ליבם של כל הצדדים אני חושב. ג'ינה עצמו היה אבא מוזר לאומה הזאת. המשפחה שלו - מתאסלמים חדשים, ולא מהזרם הרווח בפקיסטן. למד במערב, והיה חילוני שאהב כל מה שאסור באיסלם. הוא אהב להתהדר בחליפות לבנות, נער שעשועים שסלד מהקהל, ובתור תלמיד קולג' חשב בכלל להיות שחקן. בקיצור, עוף מוזר בקהילה הדיפלומטית שלו, ובטח גם במדינה שיצר. ובכל זאת אבי האומה. 

במקום שאחרים מנתחים מגמות פוליטיות, יחסי כוח ומדיניות, פייסל עוקב אחרי האישיות של האיש, כדי להבין את ההגיון שמנחה אותו. הוא מדבר בלי דפים. ההרצאה אמורה להמשך חמישים דקות, אבל נמשכת שעתיים וחצי. אנשים עוזבים באמצע, ומזכירת החוג, שאמורה לנעול את האולם בסוף נראית מיואשת. אותו זה לא מטריד. כמה מהאורחים המנוסים יותר לקחו יין מקבלת הפנים. הם יושבים מאחורה ומדי פעם לוגמים. אני אדע לפעם הבאה. בסוף עוד יש דין ודברים קצר, מעין שאלות ותשובות, אבל כולנו מותשים.

אני לא יודע בדיוק אם אפשר לקרוא לזה הסטוריה אינטלקטואלית. שיטות העבודה שלי שונות, אבל אולי בגלל זה אין לי עמוד בוויקיפדיה. אני הולך הביתה ברגל להוציא כסף לאהובתי - מחר יש לה טסט (היא עברה!) לרשיון נהיגה קנדי. גשום וקר, ואני חושב על הודו ופקיסטן ועל המקצוע המוזר הזה שבחרתי לי.

אחר צהריים שמשי ויפה של סוף החורף. אספנו זוג שכנים, שלושה ילדים, סל פיקניק אחד ושני עפיפונים. עצרנו בסופר לקניות זריזות, ונסענו לחוף. השמים בצבע כחול עמוק, בחוף יש רוח וקצת קר. אנשים מטיילים לבד או עם כלב. כמה רצים במכנסיים קצרים. אנחנו משתלטים על רצועת חוף בין המים והאבנים, מעיפים עפיפונים ובונים טירות בחול. הגאות מתחילה והחושך יורד, ולאט לאט הספורטאים עוזבים ומפנים את המקום לטובת כמה זוגות. רגע לפני שגם אנחנו מתפנים אנחנו עוד מספיקים לראות עיטם לבן ראש, זה שמופיע על הכסף האמריקאי. כדי לפצות על הקור והרוח, אנחנו מקבלים שקיעה בכל הצבעים. 

אחר כך, בבית, ערמות של חול בכניסה. מקלחת חמה. קפה מהביל.