ועכשיו ברגש

אני חולק את המשרד שלי עם עוד כמה אנשים, ואחד מהם הוא צרינג שקייה, פרופסור טיבטי ואיש מקסים. צרינג, עוקב במסגרת עבודתו אחר הרשת והמדיה החברתית בטיבטית ובנפאלית, ומדי פעם מספר לי דברים מעניינים. היום הוא סיפר לי שכוכבת הפורנו סוני ליאונה (לא ידעתי מי זאת, והייתי צריך לגגל), עושה סרט (דווקא מיינסטרים, לא פורנו) בנפאל, ובמסגרת העניין ביקרה בכמה מקדשים. הכוכבת שמרה על פרופיל נמוך והתלבשה בצניעות לא אופיינית, והביקור עבר דווקא בשקט. דָּא עָקָא, הנזירים כולם שלפו מצלמות, וגילו בקיאות מופלאה בזהותה של הכוכבת. 

אז עכשיו הרשת סוערת, ולכולם יש הזדמנות להפגין את ידיעותיהם המפליגות. 

סתם חשבתי שזה יהיה מעניין לספר. 

כבר למעלה משנה שיש לי זקן. לפעמים מסודר ומאורגן, ולפעמים פרוע במקצת. קיבלתי גנים של זקן מרשים מאבותי, ובשיאו הזקן שלי נראה ממש כמו זה של החב"דניק השכונתי שלנו. בארץ לא העזתי, למעט ניסוי קטן בתקופת התואר הראשון. אולי בגלל שהזקן התקשר אצלי לדתיים.

זה עניין מוזר זקן. לשישה עשר נשיאים אמריקאיים היה שיער על הפנים (למרות שלאחד מהם, טרומן, היה זקן תיש רק בחופשות). האחרון (אם לא מחשיבים את טרומן) היה וויליאם טאפט, אבל האחרון שהיה לו זקן של ממש כיהן ב 1893. מאז, למעלה ממאה שנים אין נשיא עם זקן באמריקה, ולא סתם. זה משהו ששיער על הפנים משדר. נראה שנשים מתחלקות בצורה מדויקת משהו לאילו שנרתעות מהזקן (רוב) ולאילו שדווקא בסדר עם זה (מיעוט). נשים שמתלהבות ממש מזקן יש דווקא, אבל לא הרבה. גברים מתחלקים לכאלו שחושבים שזה מגניב, ולכאלו שהיו רוצים אבל לא מרשים להם. 

אז ככה, שמאז שיש לי שיער על הפנים, אף בחורה לא מעזה לשבת ליד באוטובוס למשל, אבל גברים מחייכם אלי. מתחילים איתי. בחיי! כך קרה שיש לי פתאום חברים-גברים בפעם הראשונה בחיים שלי. אתמול בדרך הביתה למשל פתאום עצר אותי מישהו, בחיוך, ואמר לי שאני נראה מוכר. הוא המשיך ואמר שהוא חושב שהוא מכיר אותי מאקדיה (זאת השכונה). התחלנו לדבר, תוך כדי הליכה הביתה, ומסתבר שאנחנו שכנים. למעשה מספר הבתים שלנו עוקב (מה שאומר שהוא לא ממש גר לידי, בגלל הסידור הקצת אקראי של הרחוב). הוא אתנו-מוזיקולוג של מוזיקה יפנית, ככה שאנחנו אפילו מכירים את אותם האנשים. וככה, אנחנו עכשיו חברים, וכמובן שכמו שזה פועל אצלנו הוא יכנס מיד למעגל הבחורים שמתסיסים, מזקקים ושותים ביחד. זאת כאילו אקסיומה, שמעגל החברים הוא תמיד סימטרי וטרנזיטיבי. 

וגם, זקן משמש בידוד מצויין. 

יום רודף לילה רודף יום. פעם בכמה כאלה מגיע סוף שבוע שמבהיל אותי כל כך, כי ברור לי שתחושת הזמן אבדה לגמרי.

הקוקילון קם בלילות, השיניים מציקות לו והוא סובל. קשה להיות קטנטן. בימים הוא בסדר, זוחל והולך על רהיטים כבר, ומזהה כל דבר עם גלגלים מקילומטר. ניסינו בובה, אבל הוא אפילו לא טרח להרים אותה. כדי להשלים את העניין הוא מעיר את אורן בלילות, ואז למחרת כולנו עייפים ועצבניים. שלשום בבוקר מצאנו את עצמנו צועקים אחד על השני פשוט. במשרד אני קורא שוב ושוב את אותו העמוד. המצב הזה לא יכול להמשך.

וגם יש דאגות. כך למשל, לא נראה לי שיש לי עבודה לקיץ. בעיה מטרידה מאין כמוה, כי למרות שיש לי מלגה לא רעה, צריך קצת כסף. אם משהו צריך איש QA לעבודה שאפשר לעשות מרחוק, אני האיש שלכם. מצד שני קיבלתי הזמנה לדבר בסימפוזיום בקוריאה, ובאדיבותם הרבה גם משלמים על הטיסה והמלון.

***

הברנדי צלח. בעצם בורבון תפוחים אבל מי בודק בציציות. היה שווה את ההשקעה בזמן וההשקעה הכפסית הצנועה במיץ תפוחים אורגני וטוב יחסית. זיקקתי פעם אחת (ממש רציתי עשות כמו פלינקה ולזקק פעמיים אבל למי יש מרץ לזה), סיננתי פעמיים, והשרתי לשבוע פלוס בשבבי חבית הבורבון שהשגתי. ואז שוב סינון, ואולי יהיה גם פילטר פחם, לא החלטתי. כל זה יושב לו עכשיו יפיפה על המדף, ומזמין אותי לתת טעימה (רק לבדוק), אפילו בשבע בבוקר כשמתכוננים לגן. טעים.