ועכשיו ברגש

יש כרטיסי טיסה ושתי מזוודות, ויש שוכרים לדירה לתקופה. יש מתנות לכל מי שצריך בארץ וגם כמה בקבוקי מייפל נוספים ליתר בטחון. חלק גדול מהארון שלו ארוז כבר, כדי פנות מקום לשוכרים, וביום שלישי תגיע גם מיטת קומותיים לשני הבנים שלו (10 ו-12), באדיבות השכן שעוזב חזרה לארצו (אינדונזיה). במחשב הנייד יש שעתיים וחצי של שירים וסרטונים לילד, אם תהיה לו סבלנות לראות, וגם חוברות צביעה ושטויות אחרות. אני יודע שכל זה לא רלוונטי, מכיר את הילד שלי - צפויות לנו עשרים ושתיים שעות (זה הזמן מדלת לדלת) של ילד עצבני, זז, קופץ ובועט. שינה לא תהיה בטיסה הזאת. 

בשבוע האחרון המשפחה שלי, שלנצח לא יהיו מסוגלים להכיל רגשות, מציפים אותי בבליל של אינפורמציה, טלפונים ושיחות, ומפגינים את עוצמת הרגשות המבולבלים שלהם וגם תחינה להכלה. זה תפקידי בבית, והם מצפים ממני לבצע אותו ביעילות. כל זה כמובן עטוף בדאגה כנה. 

אני מודאג. 

בחניה של החוף אין אף אחד. הים כהה כמו לוח של בית ספר. רוח קרה וגשם דק מצליפים בפנים. בחניה משאית קטנה שהוסבה למעבדה, נהג, ארבע חוקרות ומתנדבת של משרד הבריאות. מאוחר יותר, בזמן שאני שוכב מתחת למכשיר הרנטגן המשוכלל, על מסך המחשב הולך ונחשף גופי. חוקרת ומתנדבת מתבוננות בתמונה בסקרנות. הן יוצאות מהחדר בנימוס כדי שאחליף את חליפת בית החולים שקיבלתי למכנסי הג'ינס שלי, ואותי זה מצחיק: הרי הרגע הן ראו אותי ערום יותר מכל אחת אחרת. אני לא חושב שמישהי ראתה קודם לכן את העצמות שלי.

שלוש שעות מאוחר יותר אני יושב בנימוס בסלון של קייטי ודייב, שעושים לנו ארוחת ערב. בנתיים, הילדים מחריבים את הסלון בשיטתיות. אנחנו מדברים על הרבה דברים - גם מולם אני חשוף. בעצם, גם זה סוג של ניסוי. 

ימים עמוסים, טעונים, ימים מהסוג שבהם אי אפשר לכתוב. ובכל זאת - 

השכנים החביבים עלינו עוזבים, וגם אנחנו מתכוננים, והרגשות קיצוניים. אשתי הצליחה לריב עם השכנה, קשה לפייס ואנחנו הגברים עומדים מהצד וקצת קשה לנו להבין מה לעשות. הויכוח טפשי, חסר ממש, וטעון בהורמונים יותר מאשר הגיון, אבל אם משהו שאסור לי זה זה. ובנתיים, באותו הזמן ממש פרידה מפרופסור אהובה. שני ההורים של נפטרו כשהיו בני שישים וחמש, והיא בת שישים עכשיו, מתכוננת למות גם כן. מגפיים חדשים לשנה הבאה, מתנות לילדים של אחי. ספרים ובגדים - מה למזוודה ומה לארגז. 

בשישי בערב יין עם שכנים צ'יליאנים - שנתיים אנחנו כאן ופעם ראשונה שאנחנו מוזמנים פנימה. הילדים משתתפים, כנהוג אצלם. בלילה הם קמים לסרוגין - פעם הילד שלי ופעם אשתי. פעם שניהם ביחד. שניהם בוכים, כל אחד מסיבה אחרת. בארבע וחצי אני נשבר וקם והולך לחלון: בחושך אפשר לראות רצועה של דשא מוארת בפנס רחוב, ואת הצל של היער מול השמיים, וחושך גדול.