ועכשיו ברגש

אתמול בערב גיחה קצרה לדניאל וטרייסי, כדי שהיא תוכל לספר אותי. ככה בקטנה. בזמן שאנחנו שם יושבים, אחד בשם ג'ורג' מזמין את עצמו לאכול  (צלצל ואמר - אני בשכונה ורעב, אפשר לבוא לאכול?) ביחד עם חברתו. בזמן שהם אוכלים, אני נחשף לסיפור.

ג'ורג' הוא בחור מוזר. מהנדס מכונות, חובב ספורט אתגרי ועוד יותר מזה בודי בילדינג. הוא והבחורה התחילו לצאת לאור תחביב משותף: בינואר הם החליטו שניהם לנסות חשפנות (לחוד, אגב, ואפילו במקומות נפרדים). ג'ורג' גילה שהחשפנות משתלמת יותר מעבודת המהנדס, ואפילו מהנה יותר, ומאז זה עיסוקו הראשי. מכיון שאין לו נסיון בריקוד, הוא גם לומד ריקוד באופן רציני ממש - בכמה מוסדות במקביל. עכשיו, רוב החשפנים הגברים הגיעו לעבודה במקרה, אבל לרובם לא היה כבר מקצוע אחר. רובם עושים את זה בשביל הכסף, מיעוטם בשביל הסקס. ג'ורג' פשוט נהנה מהרעיון שהוא מתפשט ואחרים מסתכלים. 

ג'ורג' הוא אגב לא החשפן הראשון שאני מכיר כאן. גם מארק היה חשפן בעברו. מארק הוא סטרייט אבל לטענתו מעדיף לעבוד עם גברים ולא עם נשים (יש לו תאוריה שלמה, שאולי אפילו נכונה. לא נכנסתי לזה). לפני כמה חודשים ישבנו ושתינו בירה, והוא סיפר את סיפורו - שהיה רווי בהומוארוטיות משעשעת. 

חוץ מכל המקצוענים, כמה מתלמידותי משתתפות בחשפנות חובבים (חפשו RENT CHEQUE). ביחד עם העובדה שעוד דקה נפתחת העונה ב Wreck Beach, עושה רושם שהקנדים מתפשטים. 

זהו. שתפתי. 

יובל מתעורר כל חצי שעה. הוא לא בוכה הילד שלי, הוא צועק. מהרגע שיצא לאויר העולם הוא אוהב לצעוק. יש לו, תודה לאל, ריאות בריאות. את אורן זה מעיר על הצעקות, ואורן לא טוב כל כך בלהתעורר. הוא מתעורר מבולבל ומתחיל לבכות, ואני תפקידי להרגיע אותו ולכוון אותו חזרה לכרית. 

במיטה אני קרוב אליו מאוד, ומקבל בסוף את החצי חיוך הזה שלו. ככה מקרוב אפשר לראות כמה הוא דומה לאחותי, במיוחד עם החצי חיוך. כבר שנתיים לא ראיתי אותה, כמעט שלוש. זה זמן מצויין מבחינתה לבוא לבקר אותנו, היא מגישה את התיזה שלה (השבוע למעשה), ועדיין מובטלת, אבל זה אומר גם שאין לה כסף לטיסה. בנתיים אנחנו מכתבים ומדברים אבל זה לא אותו הדבר. 

ליובל אין חצי חיוך. הוא כולו מתיקות, לחיים עגלגלות, שמץ של גומה, וחיוך רחב וכריזמטי. בנתיים השכנים המרעישים הלכו לישון, וגם הילדים בהפוגה, אז אני מתפנה לכתוב קצת ולבדוק את הג'ק דניאלס שממתין לי מעל המקרר. 

מבין שלל הזבל שמציע לי הפיד של הפייסבוק, מציץ אלי העמוד של הארוקי מורקמי. מורקמי, חביב הקהל במערב (דרך אגב, מישהו שמע פעם על גנזו מורקמי?) חביב עלי מאוד. התאהבתי בו בסיפור קצר בשם "מזכר הקנגרו". אחר כך קראתי את מזכר הכבשה ואחרים, ונשבתי כמו הרבה אחרים. חששתי להכנס לעמוד שלו - אבל לא עמדתי בזה. העמוד, אכזבה גדולה, מנוהל על ידי המו"ל שלו, וניכר שלסופר עצמו אין דבר וחצי דבר עם כל העניין הזה. בעצם אכזבה דומה נפלה בחיקי כשהצצתי לעמוד של סוזאן ווגה. כמו דודה כזאת שעסוקה בסלפיז כל היום. 

אבל זה גרם לי להזכר בסיפור ששרלין (פרופסור לספרות יפנית בחוג) סיפרה לי: יצא לה לארח את הסופר ואשתו בביתה לתקופה ארוכה למדי. היא סיפרה שמהר מאוד היא גילתה שמבין שניהם דווקא אשת הסופר היא בעלת האישיות הקורנת, השיחות המרתקות ויחסי האנוש העדינים. 

מה למדנו מזה? אולי כלום. בטח יש כאן לקח עמוק שאני אמור ללמוד, אבל באמת שאין לי כוח.