ועכשיו ברגש

יש תקופות שבהם לא כותבים כי לא קורה כלום, ובתקופות אחרות - כמו עכשיו - מרוב ארועים.

אתמול התפוצצתי אחרי סוף שבוע שלם שהרגשתי על הקצה. יחסית לאמוציונליות שלי אני שומר על התגובות שלי בדרך כלל. התעבצנתי שכולם יושבים ודורשים ממני אוכל ואף אחד לא חושב אף פעם להגיד תודה או להיות נחמד באופן כללי. זה לא קורה לי בדרך כלל, אבל אחר כך קיבלתי יחס נ-ה-ד-ר לשארית הסופש. 

ואם כבר מדברים על אוכל - עשיתי דברים מגניבים בסופש הזה. קודם כל לאורן זכר משנה שעברה שצריך לאסוף פרחי שן-ארי. עשינו מהם ביחד סירופ נהדר, צהוב זרחני כמו הפרחים, שאפשר להשתמש בו לפנקייקס או לעשות ממנו שתיה קלה. כאמור, עשינו את זה רק בגלל שאורן ביקש. אחר כך גם אספנו מהחלקה הקטנה כל מני עלים, לבורקס. בבית עשיתי בצק דמוי פילו, שלמדתי מאישה מבוסניה, שקוף כמו נייר ונעים מאוד לעבודה. זה המתכון החביב עלי, וזה כל כך קל שהחלטתי לעשות עליו פוסט. יש גם גרסה מבצק שאור. חוץ מזה בארון עומדות שורה של צנצנות לניסוי הקטספ שלי (catsup הוא האבא הרוחני של הקטשופ; אני מעריך את הסבלנות של אשתי לכל מה שעומד בצנצנת ותוסס בבית). בנתיים קיבלתי כבר מיצוי פטריות שחור וארומטי, שמזכיר מאוד רוטב אויסטרס תאילנדי, ויכול לדעתי להחליף אותו בקלות. 

והיום, במקום ללכת לעבודה אני שוב עם אורן בבית כי יש בוונקובר PD-Day ושוב אין בית ספר. גררר. 

חמישה דפים מצהיבים במכונת דפוס ישנה, כתובים בגרמנית יפה, שנשלחו אי שנת בשנת 57 לגרמניה. אמא שלפה אותם כשהתחילה לסדר את ענייניה של סבתא סמוך למותה. שלחתי אותם לעמר, השם הראשון שעלה לי בראש, שיתרגם, ושכחתי. אחרי עשרה חודשים הוא חזר אלי. מביא דברים בשם אומרם. 

***

... בית ספר בנובה-זמקי (Nove-Zamky), למדתי שנתיים וחצי את מקצוע הספרות (הכוונה לספר שיער). לאחר סיום הלימודים לקחתי את המספרה של אבא שלי שבינתיים נפטר. בנובמבר 1938 לקחו ההונגרים את החלק של צ'כוסלובקיה בו היתה נובה־זמקי. הם קראו למקום ארסקויבר (Ersekujvar).  המעמד שלי השתנה לחסר־אזרחות, כי אבי נולד בחלק של הרפובליקה הצ'כית (C.S.R.) שלא הפכה הונגרית ואמי הגיעה מפולין.  אני הורשתי להמשיך לעבוד במספרה, כשאמי היתה האחראית עליה עד שהפכתי לבגיר. בספטמבר 1943 קיבלתי צו התייצבות לגדוד עבודה (Arbeitsbattelion) ליהודים. התייצבתי בשלישי באוקטובר 1943 בעיר מאגיאר־קומרום (Magyar-Komarom), ובשביעי לחודש סופחתי לגדוד העבודה (Arbeitskompanie) 2/4 שהיה מוצב בבנהידה  (Banhida). לא סופקו לי מדים, הייתי מוכרח לדאוג לעצמי לביגוד (אזרחי), ולבשתי סרט צהוב על הזרוע עם הסימן של הגדוד. עבדתי במפעל החשמל של בנהידה תחת שמירה קבועה של הצבא ההונגרי. התגוררתי בצריף לא־מוסק, שהגשם דלף לתוכו חזק, המפקחים הכו אותי לעתים תכופות ללא כל סיבה, בחורף הכריחו אותי, כדי לשעשע את המפקחים, להיכנס ערום למיכלים של מי־קרח שהיו שייכים לתחנת הכוח. הכריחו אותנו לבצע את כל העבודות הקשות, הובלת פחם, ניקוי הדודים הרותחים של תחנת הכוח. ב־19 במרץ 1944 תחנת הכוח של בנהידה, קו הרכבת וינה־בודפשט וחלק מבודפשט שסיפק חשמל עברו לשליטה של האס. אס. הגרמני. מאותו היו ואילך פיקד קצין אס. אס. על הרשויות ההונגריות. תנאי המחיה שלי הלכו והתדרדרו מאז. יציאה מהמחנה היתה אסורה, האוכל עוד הפך יותר גרוע, הבגדים שלנו היו קרועים, והיחס היה לא־אנושי. כך נאלצנו למשל, באוקטובר 1944 בזמן שתחנת הרכבת של בנהידה הופצצה מהאוויר, לחלץ אנשים ולעסוק בשיפוץ ההריסות. חלק מהחברים שלי בקבוצה נפצעו באירוע הזה. עם התקרבות הרוסים פונינו מבנהידה בחג המולד 1944 והכריחו אותנו לצעוד ברגל בשלג עמוק, עם הבגדים האזרחיים הבלויים שלנו, בצעדת־הבריחה עד לגבול האוסטרי. בלילה חנינו בשדה הפתוח. בסוף דצמבר בסט. יאן (St. Jan) אנשי צלב החץ ההונגרי לקחו מאיתנו את הכסף ואת דברי הערך האחרונים שעוד היו ברשותנו. בהזדמנות הזאת, כל גבר עשירי נורה תחת אמתלה כזאת או אחרת. בתחילת ינואר, בגבול ההונגרי־האוסטרי, בהגישלום (Hegyeshalom) הועברנו לידי ה־אס.אה.. האס.אה. העביר אותנו לידי האס.אס בסנט. אן, אייגן, בורגנלנד (St. Ann, Eigen, Burgenland). האס.אס. השאיר אותנו באיזור הביצורים של סיננסדורף (Sienensdorf) וציגנדורף (Ziegendorf), לחפור מלכודות לטנקים וכיוצא באלה. היינו בפיקוח האס.אס.. קצין אס.אס. אחד נשא עימו תמיד שוט והיכה אותנו באמצעותנו, גם אני פעם אחת קיבלתי ממנו מכה בפנים. נשארנו באיזור הזה עד אפריל 1945. חלק גדול מהחברים שלי חלו בטיפוס והובלו למחנה השמדה. כאשר גם אני חליתי, קו החזית הרוסי כבר היה קרוב מאוד והיינו חשופים לאש רוסית ישירה. חששתי שגם אותי ייקחו למחנה השמדה והחלטתי, אף־על־פי שהייתי חולה בטיפוס, לברוח לקו החזית הרוסי. לילה אחד בתחילת אפריל 1945 זחלתי עם שלושה חברים תחת אש לעבר הרוסים. פטרול רוסי אחד מצא אותי והתאפשר לי על ידי הצבא הרוסי לחזור הביתה. ב־26.4.1945 הגעתי חולה ומורעב לנובה־זמקי, שם שכבתי שלושה חודשים חולה מאוד. החנות שלנו הועברה לידי הונגרי פשיסטי וזה נמשך עד לתחילת 1947, לפני שחיינו בישראל, 1949, בהתחלה ביישוב החלקאי בכפר החורש, והחל מ־15.3.1954 ביישוב החקלאי יפעת, שנקרא קודם גבת. עבדתי שם כעובד חלקאי.

פעם מזמן כשאורן היה בן שנה וקצת, ההורים שלי ביקרו כאן ונסענו לאי וונקובר. ושם בוויקטוריה היפה, בזמן שכולם ישנו, מצאתי את עצמי מסתובב ברחובות עם תינוק צורח, אי שם לפנות בוקר (בין אחת לארבע אני חושב). ירד עלינו גשם דק, וכל חסרי הבית, השוטרים והמסוממים נתנו לי חיוך סימפטי וכל מני טיפים של מי שזוכר במעורפל אי זה להיות הורה. בי נשבעתי שאני לא אהיה שוב במצב הזה, אבל כנראה שלא נשבעתי מספיק.

דנה היא חברה מפעם. קולגה, ובמובן המקצועי נפש תאומה למרות שאנחנו עושים דוקטורט בדיסיפלינות מאוד שונות. היא הגיעה עם בעלה והבת שלה (שנולדה שבועיים מיובל) לכנס. ואיכשהו, למרות ההתנגדות העזה שלי מצאתי את עצמי עושה בייביסיטר. היא מספיק גדולה כדי להגיד לי כל כמה דקות שהיא רוצה את אמא. אחרי שראינו את כל השירים ב super simple songs ואחרי שקראנו את צמד הספרים שיש לה כאן, והיא כבר התחילה ליילל שהיא רוצה את אמא שלה ע-כ-ש-י-ו נשברתי. למרות שהבטחתי, שמתי אותה במנשא, ושוב מצאתי את עצמי עם תינוק (טוב תינוקת), משוטט בחושך ברחובות זרים. היא לפחות נרדמה והם צפויים לחזור עוד כמה דקות. הנוף על קו החוף של וונקובר, בין הנמל הישן לפארק פשוט מהמם, ומאיפה שהתמקמתי אפשר לראות את החוף שמנגד, המטוסים הימיים ואפילו תחנת התדלוק הימית שיש שם (כמו תחנת סונול אבל באמצע המים). לפחות זה. 

נב

היא גם כבדה הרבה יותר מיובל, ואני פתאום מעריך כמה זה טוב שהילדים שלי רזרוזים.