ועכשיו ברגש

הלילות לבנים. הימים לבנים גם הם. הילד מסרב לישון לבד, מוכה חרדה. אין לו שעה ואין לו מקום לישון, וחם לו מדי והיתושים אוכלים אותו ככה שזה שובר את הלב. לילה הוא קם וצועק. אתמול הלכתי לחדר אחר לתפוס קצת שינה אבל הוא צעק "אבא, אבא" ושבר לי את הלב. קמנו עייפים, מיוזעים ועקוצים.

אין לנו את האוכל שלנו, ואנחנו רעבים וכואבת לנו הבטן. אחרי שלוש שנים, עשינו לנו סדר יום קולינרי מדויק ובריא להפליא, אבל כאן קשה.

החותנת הולכת אחרנו ומנקה. בכל מקום שאנחנו מניחים כוס מים, או צעצוע או עיתון, היא מיד מופיע ושמה במקום, במדיח, בארון. היא מסרבת להשאר לבד עם הילד, והוא מפחד ממנה ובצדק. מדי פעם היא מדליקה אותו להשתוללות, אבל אז גוערת בו או הולכת באמצע. המשפחה שלי קצת יותר טובים - הם מתורגלים מהאח שלי שצועק עליהם כל הזמן והילדים שלו (קצת יותר גדולים). כך או כך אנחנו זרים. 

כל כך מוזר לי כאן.

קשה לי להגיד במילים מה אני מרגיש וחושב על הביקור הזה. ניסיתי לכתוב כמה פעמים ולא יצא, אבל אני חושב שיש דווקא קטע מספר שאני אוהב שעוזר לי לחשוב על זה: לקראת הסוף של מסע לאיכטלאן, שכתב רקלוס קסטניידה בשנת 72, מספר המכשף דון ג'נארו על מסע חניכותו. הוא מספר איך יצא מהכפר שלו לאיכטלאן הסמוכה ואיך אף פעם לא יוכל להגיע אליה. דון ג'נארו לא יוכל להגיע מכיון שבמציאות שלו אותה איכטלאן כבר לא קיימת. זה ספר טוב.

הביקור שלי הוא בלתי אפשרי. למרות שרק שלוש שנים עברו, ושלוש שנים הן זמן קצר, תהום פעורה ביני ובין הבית שלי. העבר הוא באמת ארץ אחרת. כל מפגש עם ישראל מחדד את מה שהשתנה בי ומה שהשתנה בה, וכמה רחוקה הישראל שהמחשבה מזו שבמציאות. ומכיון שהארץ נהיתה כעורה יותר ואלימה יותר, החברים הפכו לקצת יותר זקנים והכל יקר יותר המפגש נידון לאכזבה.

אולי זה היה לילה ללא מנוחה, ואז כשנרדמתי הכל יצא. ואולי זה בגלל שכבר המון המון זמן לא ישנתי אצל אמא ואבא שלי. המון המון זמן לא הלכתי ברחובות שגדלתי בהם וראיתי איך הכל הפך להיות קטן ומוזנח, וכמה קצר הוא הרחוב הארוך שאני זוכר. הכל מרגש.

כך או כך בלילה זה יצא. החלומות שלי רדופים, ובהם אני מחפש אהבה ואישור. אישה שאני פוגש בחלום אומרת לי שהם נוסעים למירון לל"ג בעומר. הם אוספים קרשים ומארגנים אותם לכדור של אש. היא מוצאת חן בעיניי כי היא מזכירה לי מישהי אחרת. יש תחושה של געגוע שהולך ומצטלל, כמו מיתר שפקע. אני קם עם הגעגוע. הילד המרדן ואמא עברו בלילה אל אחד החדרים האחרים, ואני לבד במיטה הגדולה. אני רואה בשקט את לאכול, להתפלל, לאהוב עם ג'וליה רוברטס, בזמן שאמא שלי עושה לי מסאז' בגב שנתפס. פעם קראתי את הסיפור כי אישה שאהבתי נתנה לי אותו. חשבתי שהוא קיטשי ומטופש (ואני עדיין חושב), אבל עכשיו הוא מרגש אותי. זאת העיפות מן הסתם.