ועכשיו ברגש

לכבוד הקוראת ק.,

בגיל ארבעים סבא שלי התיאש מחברים, באשר הם. היו לו סיבות טובות, אני מניח. אני מסרב להתיאש בנתיים.

השומר בכניסה לסמינר הקיבוצים ביקש ממני לראות תעודת סטודנט, אבל התעודה שלי בלבלה אותו. הוא שאל איפה זה, ואמרתי בקנדה.הוא המשיך לדבר ולא הניח לי, עד שפשוט צעדתי משם. אחר כך חיפשתי את הקפטריה והקשבתי לשיחות של הסטודנטים. שיחה בטלה, אפילו אם היא מקוטעת ותוך כדי עבודה, זה יותר טוב מכלום. הקפה היה טוב, וגם החיוך. 

מצב הרוח ליווה אותי עד הבית. 

טוב לנו בארץ, ולכן גם אין עדכונים. אנחנו אוכלים ושותים, מבלים ככל האפשר בים או בבריכה, ומשלימים סידורים מכל מני סוגים. הארץ היא כמו שזכרתי, אלא שעכשיו האבק שוקע ואפשר לחשוב קצת. אני מניח שתהיה לי הבנה על מה שקרה כאן רק אחרי שאחזור.

מקרוב דברים נראים כמובן אחרת. אחרי כמה שבועות בארץ, ההתרגשות נהיית עמומה יותר (וגם השמחה על האוכל המוכר) ואפשר לשים לב לפרטים. ההורים שהזדקנו, והמשפחות שלנו שבמובן מסויים, מאוד ישראלי, משוגעות לגמרי. בכלל, אחרי חודש וקצת כאן הגענו למסקנה שכולם כאן עצבניים משהו. נוהגים באלימות. עוקפים בתור. מזעיפי פנים. אולי זה החום - אנחנו מזיעים כל הזמן (הילד מכוסה בחררה, למרות כל הנסיונות). כ

בפעם הראשונה אמרנו "בית" והתכוונו לקנדה. מוזר.